תפארת יעקב אבן העזר גיטין קצט

(פד) נאמנת וי"א וכו'. דעת הראשון הוא דעת הרא"ש ותמה הב"ש דבסי' י"ז פסק הטור דכל שיש אחד דמסייע יכולה להעיז ולפעד"נ דהכא אין כוונת הרא"ש רק דנאמנת כשאומרת בפני קיבל לגירושין במיגו דגרשתני ומיגו מאינו מעיז למעיז ל"ה כיון דגם עכשיו מעיזה קצת עכ"פ וכשתאמר גרשתני לא נדע כלום ותהא נאמנת אבל כשאומרת גרשתני ויש אחד דמסייע מודה הרא"ש דא"נ רק כאן אם תאמר גרשתני לא יהא לה סיוע כלל ודו"ק. ודע דיש לתמוה ברא"ש דמה צורך לו לכל זה הא כל הטעם שדחו פירש"י משום מיגו דהאשה לא תתרצה וכאן אם משקרת במה שאומרת בפני א"כ תקבל הגט וכ"כ יש לתמוה על הרי"ף דמצריך דוקא גט בידה וצ"ל דסובר הרי"ף דל"ה מיגו חדא דאפי' יהא בידה לא תאומן במיגו דגרשתני דלא תוכל להעיז ועכשיו יש אחד דמסייע לה ועוד דל"ה מיגו כל שאפי' אתה אומר שאומר אמת הי' לו לעשות דבר זה ל"ה מיגו דמי ימחה בידו למסרו לה וע"כ או דלא הי' סיפוק בידו או דלא ידע שזה יועיל יותר א"כ ל"ה מיגו וכן פרשתי בס' ת"י סי' מ"ז מה שאמרו פרק ז"ב כיון דאיתחזק בב"ד אי בעי קלתי' ל"א ע"ש ודו"ק

סעיף נו. היה הגט יוצא מיד האשה והיא אומרת שליח זה נתנו לי לגירושין והשליח אומר כן נתתיו לה ולגירושין והבעל אומר לא נתתיו לו אלא לפקדון השליח נאמן והיא מגורשת ואם אבד הגט ואין עדים שראו אותו בידה (פה) אע"פ שהבעל אומר לגירושין נתתיו לשליח והשליח אומר נתתיו לה הרי זו ספק מגורשת שהרי הוחזקה אשת איש ואין כאן אלא עד אחד ובעל ואפי' אמרה האשה בפני נתנו לו לגירושין ונתנו השליח לי (פו) הואיל והבעל והשליח מסייעין אותה אפשר שתעוז פניה ושמא לא נתגרשה

(פה) אעפ"י שהבעל אומר לגירושין. עב"ש דלפי המסקנא פי"נ אפי' אמר גרשתי ונתתי לשליח קבלה הוי ספק מגורשת ובש"ס לס"ד תי' מי קאמר גרשתי. ואמת דמדברי הרמב"ם משמע דמפרש לה בשליח קבלה ומ"מ ל"מ אמירת הבעל ש"מ כהב"ש דלדידן דקיי"ל כמסקנא פי"נ אפי' כה"ג הוי ספק מגורשת ורש"י דפי' בש"ס בשליח הולכה משום דבסוגי' איירי לס"ד פי"נ דגרשתי נאמן לגמרי מדקא משני מי קאמר גרשתי אבל לדידן אפי' בשליח קבלה כך הדין אבל באמת אין זו ראי' די"ל דהרמב"ם מפרש הש"ס בשליח קבלה וליכא עידי אמירה והא דפריך לימא חזקה היינו כיון דקאמר לשליח הילך אפי' אינו שליח קבלה א"כ עשה שליחותו להולכה וכן נראה דהי' מפרש רבינו ירוחם אמנם לשון הרמב"ם ואין כאן רק ע"א ובעל משמע דבעל נמי מעיד על הגירושין כמו העד ומ"מ ל"מ והיינו כהב"ש אך יש לדקדק בגוף דברי הב"ש דודאי לס"ד דלא ידע מקו' מר"ה דאשה שאמרה גרשתני נאמנת הוי תלי' אי בעל שאמר גרשתי אבל לפי המסקנא דאשה נאמנת רק מחמת סיוע הבעל א״כ כששניהם אומרים גרשתי פשיטא דנאמנין במיגו דשתקו והיתה היא נאמנת לומר גרשתני אך לפ"ז יקשה בהך סוגי' פי"נ במה נפשך אי מכחישה אותו הרי שווי' ח"ד והאיך ס"ד להאמין בעל ואי מודה הרי בלא"ה נאמנת גרשתני ואי דמסייע לה הרי יש לו מיגו דהי' שותק אבל באמת אין זה הוכחה דהתם מיירי דאומר דגירש לשליח קבלה שלה והיא אינה יודעת כלום אמנם הרמב"ם, פי"ב, מה"ג כתב בהדיא דאין הבעל נאמן אפי' הודית שגרשה אבל באמת לק"מ דוודאי אם התחיל הבעל לומר שגירשה אז אף אם הודית שוב ליכא חזקה וחיישינן דמודית שאינה יודעת כובד האיסור כמ"ש הרמב"ם שם אבל כל שהתחילה היא לומר גרשתני בודאי שייך חזקה ואפי' מודה הבעל מהימנה דאל"כ לעולם יאומן הבעל לא גרשתיך במיגו דהי' מודה לה ולא היתה נאמנת וע"כ דכל שהתחילה היא נאמנת א"כ לפ"ז ה"נ בהתחילה היא נאמנת ופשיטא דמיירי בהתחילה היא דהא הבעל באמת לא קאמר גרשתי כלל רק היא רוצה להתגרש ובעל אומר איני יודע ובכה"ג אם הי' הבעל אומר שמסר לשליח קבלה הי' נאמנת ודלא כהב"ש. שוב ראיתי בסי' י"ז בח"מ שם דמחלק בין התחילה היא ובין התחיל הוא והב"ש שם גימגם על דבריו ולפמ"ש דבריו מוכרחין דאל"כ לעולם יאומן בעל במיגו דהי' מודה ואפי' אומר לא גרשתי יהא נאמן ומ"ש הב"ש דלפי טעמו של הרמב"ם דגט בטל נתן שייך אפי' התחילה היא ליתא דכל היכי דיש חזקה אין אשה מעיזה ל"ח לזה כלל דאם נתן לה גט בטל לא תעוז לומר גרשתני רק לפי שאין שם חזקה דהתחיל הוא חיישינן דהיא מודה מחמת גט בטל ואינה מעיזה בפניו כלל שהוא אומר גרשתי והב"ש הי' סובר דהכוונה גט בטל והיא אינה יודעת והיתה חושבת שהוא כשר והוא תמוה דא"כ מ"צ שאינה יודעת כובד האיסור ועוד בכל גוונא לא תאומן לומר גרשתני אולי גט בטל הי' והיא אינה יודעת ואינה מעיזה כלל וע"כ דלהא ל"ח ודברי הח"מ בזה ברורים ולפ"ז אף כאן בשליח קבלה ובעל אומר שנתנו לו מגורשת ומ"ש הרמב"ם ובעל היינו דלולא הבעל אפי' ספק ל"ה כמבואר בש"ס ועי' בסמ"ע

(פו) הואיל והבעל והשליח מסייעין אותה כו'. משמע דאם הבעל מכחיש פשיטא דאינה נאמנת מדכתב מעיקרא אעפ"י שהבעל אומר לגירושין וזהו דלא כהרא"ש ובזה יש ליישב דברי הטור התמוהין לכאו' שהביא דברי הרמב"ם על דברי הרא"ש וזה מיירי לר"ח וזה לר"ה ולפי הנ"ל יש ליישבו קצת ודו"ק] זהו מה דפריך הש"ס ולהימנה לדידה מדר"ה ה"מ היכי דליכא דקא מסייע לה אבל היכי דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה ע"כ. ויש לתמוה דמה ס"ד דבהא בהדיא קאמר אין אשה מעיזה וכאן הרי הבעל מודה ואף ב"ד מאמינים לה בזה שהבעל מסר לשליח רק כל הספק אם קיבלה מיד השליח ומה ענין זה לבעל שאינו יודע מזה כלל ומעיקרא דפריך להימני' לבעל ומשני מי קאמר גרשתי וה"נ הוי לי' לומר מי קאמרה גרשתני. גם מה זה דקאמר מעיזה ומעיזה הא אינה מעיזה כלל והאיך שייך העזה במה שמודה לדבריה ובמה שאינו יודע מה העזה יש שנאמר דיכולה להעיז גם לשון הרמב"ם קשה מאד שכתב אפשר שתעיז פני' ומה העזה יש כאן ולכאורה הי' נראה לפענ"ד לומר דכוונת הש"ס דלהימנה במיגו דקאמרה גרשתני ממש ולא משום דאינה יכולה להעיז כיון דבאמת שלח לה גט ע"י שליח אף היא מעיזה שתחשוב שהבעל יאמר שאומרת כן מחמת שאין לה עדים והגט נאבד ובאמת נתגרשה וכיון שיכולה להעיז א"כ יש לה מיגו דהיתה אומרת כן וע"ז קאמר דה"מ היכי דל"ל שום סיוע אבל היכי דמסייעין לה אפי' בדבר זה היא מכחשת שקיבלה מיד הבעל כיון דמסייעין הבעל ששלח לה גט והשליח שנתן לה אף היא יכולה להעיז לשקר נגד בעלה שקיבלה ממנו ממש ואפי' תאמר כן לא תהא נאמנת ולפ"ז יהא הדין באשה שאמרה לבעלה גרשתני והוא משיב ששלח לה הגט ע"י שליח הולכה אינה נאמנת דיכולה להעיז ואולי דוקא כשהשליח ג"כ מסייע דאל"כ לעולם יהא נאמן במיגו לא גרשתיך דאי בעי אמר ששלח לה גט ע"י שליח הולכה וע"כ דבלי שליח לא מהני

אמנם נלפענ"ד לפרש בפשיטות דזה היסוד דאין אשה מעיזה לא הונח כלל על הכחשה שהיא מכחשת לבעלה רק כך ראו חכמים דאפי' האמת עמה קשה מאד לפני' לומר בפני