תפארת יעקב אבן העזר גיטין קפב

יחוסו עליו ולא יפדוהו משא"כ ביוצא ליהרג על עסקי ממון אינו טריד כי חושד שיפדוהו ויחוסו עליו מאחר שהוא על עסק ממון קמש"ל דמ"מ מסוכן הוא וטרוד אבל כל שאינו יוצא ליהרג על עסקי ממון בוודאי לא טריד כנ"ל

סעיף יז. בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו ונתנו לה והרג עצמו (כח) מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר ואם לא כתבוהו כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט

סעיף יח. ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל הרי זה גט ואם לא נפל לאלתר הרי זה ספק

(כח) מיד. זהו לשון הרמב"ם והנה במשנה איתא אם מעצמו נפל הר"ז גט ואם הרוח דחפתו א"ג ובתוספתא נאמר משום רשב"ג גופא לחלק בין אם לאלתר נפל אם לאח"ז. ולכאורה קשיא דרשב"ג אדרשב"ג וצ"ל דבמשנה מיירי שאנו רואין כיצד היתה נפילתו אז אין חילוק בין לאלתר לאח"ז אלא אם מעצמו נפל אפי' לאח"ז הוי גט ואם הרוח דחפתו אפי' לאלתר א"ג ובתוספתא דמחלק בין לאלתר בין לאח"ז מיירי שלא ראינו נפילתו באיזהו אופן היתה בזה מחלקינן אי לאלתר נפל מסתמא מעצמו נפל ואי לאח"ז הוי ספק גט [או א"ג דמסתמא הרוח דחפתו דאי מחמת הגט הוי נפל מיד] וזהו כוונת הירושלמי בפשיטות שהביאו ראי' דספק הוי גט מהתוספתא דאל"כ אלא שאינו גט רק כשנדע בבירור דמעצמו נפל א"כ למה מכשר רשב"ג לאלתר דליכא למימר בראו דמעצמו נפל הא בהא לא בעי' לאלתר כמבואר במשנתינו וע"כ דמספק הוי גט רק לאח"ז א"ג דמסתמא הרוח דחפתו וז"ב דלא כהמפרש שם בירושלמי ודו"ק

אך לפ"ז משמע לכאו' דכל שראינו שנפל מעצמו אין הפרש בין לאלתר בין לאח"ז וא"כ למה כתבו הרמב"ם ומחבר והרג עצמו מיד ואפשר לי לומר דסובר הרמב"ם לחלק בין אם הי' עומד במקומו והרג עצמו דאז אפי' המית עצמו בעינן מיד כיון שלא עשה מעשה אחר שאמר כתבו גט שיהא נראה מזה שהרג עצמו מחמת זה וזה שלא כתב הרמב"ם מקודם עלה לגג והשליך עצמו כמ"ש אח"כ וע"כ דדוקא עלה לגג ונפל אז אם ראינו שהמית עצמו מהני אפי' לאח"ז ובספק אם הי' מיד הוי גט אבל בלא עלה לגג רק במקומו המית עצמו אז אם המית מיד הוכיח סופו על תחילתו אבל בלא המית עצמו מיד י"ל דאירע לו בנתיים איזהו סיבה שהמית עצמו ולא מחמת הגט. ועדיין צ"ע אף שדברי הרמב"ם נראין כן ונידון מה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם בספק פשוט הוא דהראב"ד מפרש הירושלמי כמו שכתבתי ולזה הקשה לו על שכתב בפשיטות הר"ז גט ולא פי' לאלתר דוקא ובאמת י"ל דהרמב"ם סמך על מ"ש מקודם מיד דמשמע דהכל מיד מיירי ולא זכר הדין בלאח"ז משום דמספקא לי' אי אינו גט או ספק ולא זכר רק במיד הוי גט בספק

סעיף יט. וכן מי שהיה מושלך לבור ואמר (כט) כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ופירש שמו ושם אשתו שם עירו ושם עירה הרי אלו יכתבו לה (ל) ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין (לא) וי"א דה"מ שראו לו דמות אדם וחזו ליה נמי בבואה דבבואה הא לאו הכי חיישינן שמא שד הוא שדרך השדים למצא בבורות וכן בשדות

סעיף כ. אם היה שם שלשה ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמים וא"צ מעמד כולם דאע"ג דאמר כל לא הוי כאומר כולכם כתובו

(כט) כל השומע. בתוס' הקשו מ"ש דבנדרים ל"ה שליחות כה"ג ותרצו חדא דהתם נמי בעי' שליחות רק הנחה ל"ה בכה"ג ועוד תרצו דהכא שאני דאמר כל השומע. והנה יש להבין בדבריהם שנראה באמת לפי תי' הב' דכל הרוצה לא מהני רק כל השומע והיינו דלא מיקרי שליחות בלשון זה והא בתי' ראשון הביאו ראי' ברורה מהש"ס דגם בתרומה בעינן שליחות א"כ ע"כ דכל הרוצה ג"כ שליחות מיקרי ולא ימלט רק בתי' ומה זה שחדשו כאן דכל השומע דוקא משא"כ באמת דע"כ כל הרוצה הוי שליחות. לכן נלפענ"ד ברור דודאי לענין נתינה מודים התוס' דכל הרוצה ליתן וודאי מהני לנתינה דחשיב שליחות רק דכוונת התוס' בתי' זה לומר דבאמת כאן אפי' תימא דחשיב שליחות בעלמא הכא לכתיבת הגט דבעינן שיאמר לסופר כתוב ושהסופר ישמע מפיו דוקא שאומר לו כתוב הילכך כל שלא ייחדו לומר כל השומע דמייחד לשומע לשליח לא חשיב כאומר לסופר כתוב ודברי תוס' כך דודאי תי' א' אמת מ"מ י"ל דהכא בלא"ה לא קשיא דכל השומע דוקא מטעם הנ"ל וכיון דהכא בדוקא קאמר כל השומע א"כ אין קושיא מנדרים דקאמר כל הרוצה ואפי' בלי תירוץ א' לק"מ ומ"מ לא הרויחו בזה רק דהכא כל השומע דוקא מחמת הכתיבה אבל לענין נתינה מודים דמהני כל הרוצה דהא תי' א' ע"כ אמת דגם כל הרוצה הוי שליחות דהא בתרומה באמת בעינן שליחות ואי כל הרוצה ל"ה שליח ל"ה תרומתו תרומה וז"ב ונ"מ דלנתינה כה"ג ודאי מהני רק לכתיבה ל"מ ולא משום דל"ה שליח רק משום דבהא בעינן שישמע מפי הבעל שיאמר לסופר כתוב ונראה לי שלזה כוון הרמב"ן שהביא הר"ן והוא ז"ל הקשה עליו דגם בתרומה בעי' שליחות ולפי דעתי שלא כוון הרמב"ן לומר דבתרומה ל"ב שליחות רק כך כוונתו דבתרומה א"צ שישמע השליח מפיו שהוא מצווה לו לעשות דבר רק לכל מי שנתברר שרצונו לתרום לו כל הרוצה לתרום אף מי שלא שמע ממנו יכול לתרום כל שנתגלה רצונו של זה שהוא רוצה בכך שיתרמו לו וכל התורם נעשה שלוחו בזה ולפ"ז זה ששמע ממנו והלך ותרם לא הי' בהכרח שזה יתרום שכל שיגלה רצונו של זה שכך אמר כל מי שירצה יוכל לתרום וא"כ ממילא לא מיקרי מהנה אבל בגט כיון שזה ששומע מוכרח לכתוב אפי' יגלה דבריו של זה שציוה כל הרוצה לכתוב לא יוכל אחר לכתוב רק זה ששומע הילכך אפי' כל הרוצה הוי שפיר שלוחו ממש ודברי הרמב"ן ז"ל הן דברי התוס' אלא דלהתוס' צריך שיאמר כל השומע לגבי כתיבה ולהרמב"ן כל הרוצה ג"כ מהני כיון שא"א שיכתוב רק השומע הוי שפיר כמי ששמע מפיו שציוה לו לכתוב משא"כ בנדרים לענין תרומה דגילוי דעת מהני אבל מ"מ שליחות בעי' רק לא שליחות שישמע מפיו כמו גבי גט לפ"ז ל"ק קו' הר"ן [ונידון מה שהקשה הב"ש על תי' א' של התוס' יש ליישב ואין להאריך כי כבר קדמנו בזה בסת"ג] ולפ"ז מ"ש הב"ש בשם התוס' בפשיטות דכל הרוצה ל"מ ליתא דודאי כ"ע מודים דכל הרוצה הוי שליח רק לכתיבה טעמא אחרינא כן נ"ל. גם מ"ש שכן דעת הרמב"ן לפענ"ד נראה דמודה הרמב"ן דכל הרוצה מהני אפי' לכתיבה כמו שבארנו גם מדברי הרשב"א בתשו' שהביא ב"י סוף סי' זה מוכח להדיא דלנתינה מהני כל הרוצה ולא בעי' כל השומע עיי"ש

(ל) ואף על פי שהעלוהו ולא הכירוהו. הרמב"ם כתב והוא שידעו אותו וכתב רש"ך שיש מפרשים שידעו שהוא אדם ולא שד. והוא תמוה דא"כ הי' לו להזכיר בבואה דבבואה שאמרו בש"ס וע"כ דהכוונה דלתנא דבי ר״י נדחה