תפארת יעקב אבן העזר גיטין קפא

המשנה פרק התקבל האומר כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כתבו איגרת ותנו לה הרי אילו יכתבו ויתנו פטרוה פרנסוה עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום כמו שפירש"י שם דכל אלו הלשונות יש במשמע מה שאינו לשין גירושין. והנה לכאו' משמע מדברי הפוסקים דהלשונות המעולים מהני בלשון זה בלבד. ואיכא למידק דכיון שצריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתימו והם צריכין לשמוע מפיו שהוא מצוה להם לכתוב ולעדים חוץ הסופר לחתום א"כ האיך יועיל לשון גרושה שלחוה או פטרוה בלבד שיכתוב הסופר ויחתמו העדים ולשון זה לא יורה רק על הגירושין דהיינו הנתינה לאשה שיתנו לה הגט אבל לא נתבאר בדבריו מי יכתוב ומי יחתום הגט וקשה מאד לומר שכל שאמר פטרוה עשה להעומדים שמי שירצה יכתוב ומי שירצה יחתום מאחר שלא פירש. לכן נ"ל שכל אלו הלשונות אינם רק על הנתינה בלבד אבל הכתיבה והחתימה צריך שיצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ובודאי שאם אמר כתוב איגרת וחתמו מהני דכיון שלשון איגרת בודאי גט הוא הרי זכר הכתיבה והחתימה אבל שאר לשונות ל"מ רק על הנתינה בלבד וה"ט דמהני אלו הלשונות מאחר שציוה לכתוב ולחתום בודאי ללשון גירושין נתכוון רק פטרוה ושאר הלשונות אינם סובלים לשון גירושין בדוקא כלל. ובזה יש מקום לקיים דברי הב"י שכ' דלדעת רש"י הוי ספק מגורשת והיינו ממ"ש דפטרוה דילמא פטור וחובה קאמר ובאמת הוא תמוה דפשיטא דמודה הרמב"ם, וכל הפוסקים לדעת רש"י דאין לשון פטרוה בודאי הכוונה פטור מחובה דהאיך יעלה על הדעת לומר כן רק כיון דצריך שישמעו מפי הבעל שיכתבו ויחתמו ואי לאו הגט בטל א"כ כל שאמר לשון סתם שיש לפרשו בשני פצים אף אם באמת נתכוון הבעל לגירושין הסופר ועדים לא שמעו ולא מהני מודה רש"י דגט בטל אבל לפי הנ"ל כל שזכר הכתיבה והחתימה רק על הנתינה אמר לשון זה כיון דבהא לא בעינן שישמע שליח להולכה מפי הבעל דוקא כמבואר סי"ד א"כ כל שבאמת נתכוון לגירושין הי' בדין שיועיל ובספק הוי ספק מגורשת אמנם מדברי הב"י לא משמע כן רק דמפרש דלשונות אלו מהני אף לכתוב ולחתום ולפ"ז פשיטא דרש"י והר"ן לא פליגו כלל גם דברי ה"ה נראה שהרגיש קצת בזה וכתב דצריך שידבר מעסקי גיטין קודם וזה ל"מ רק לנתינה אבל לא לכתיבה וחתימה כמ"ש ולפמ"ש בלא"ה ניחא כיון שאמר לכתוב ולחתום סגי בלשונות אלו על הנתינה וצ"ע בזה

(כג) פטרוה. בש"ס איתא פלוגתא ומפרש רבא לחלק בין בבל לא"י והפוסקים השמיטו כתב ב"י משום דאנן בתר בני א"י לענין זה שאין בנינו לשון ארמאי וזה יספיק לשאר פוסקים לא לרמב"ם דמביא כל מה דאיתא בש"ס בפרט דנפ"מ במקום שיש לשון ארמאי לכן נראה דרי"ף ורמב"ם לא ס"ל מה שפירש"י בדברי רבא דלשון הש"ס לא משמע כן כלל גם תמוה מה שהחליט דבני א"י אינם מדברים כלל בלשון ארמאי והירושלמי לשון ארמאי הוא ולא לשון עברי לכן נלפענ"ד לפרש בפשיטות דר"נ מבני בבל דייק בין פטרוה לפיטרוה אבל תנא דא"י לא דייק כ"כ והיינו דירושלמי לישנא קלילא מדברין ולא דייקו כ"כ כמבואר להדיא בש"ס פ"ק דב"ק האי תנא ירושלמי הוא דנקט לישנא קלילא ולזה ס"ל לתנא דא"י כיון דיש בנ"א דלא דייקו שוב ל"ה כשמיעה ממש מפי הבעל אף דבבבל מדקדקים אין זה רק הוכחה דנתכוון לגרש ואנן שישמעו מפיו בעי' ובפיו לא זכר כיון דהרבה בנ"א בעולם שאינן מדקדקין בזה ואפי' בבבל ל"מ והלכה כתנא דא"י דהוא סתם מתני' דידן כנ"ל לדעת הרי"ף ורמב"ם. והנה בעיקר ההפרש לפטרוה לפיטרוה פירש"י ב' לשונות ודבריו צריכין ביאור ואין להאריך מאחר דאין נפ"מ לדינא

כנ"ל

(כד) לא אמר כלום. עב"ש סקכ"א דמשמע מרש"י ור"ן דהוי ספק גט והוא מדברי ב"י וכבר כתבתי דד"ק ל״ע דנראה דלא מהני כל שאין במשמעות דבריו בבירור לשון גט כיון שלא שמעו מפיו רק כל שזכר הכתיבה והחתימה בפי' רק לשליח להולכה אמר לשונות אילו בזה נ' פשוט דהוי ספק גט כמו שבארנו

סעיף טז. האומר כתבו גט לאשתי (כה) הרי אלו כותבין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה ואם נתנו לה אינו גט בד"א בבריא אבל במסוכן (כו) והוא אדם שקפץ החולי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר (כז) אפי' על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה שהדבר ידוע שלא נתכוין זה אלא לכתוב וליתן לה

(כה) הרי אילו כותבין ונותנין. ואין נותנין משמע דהטעם משום שמא רוצה ליתן בעצמו לה ולא ע"י שליח. אמנם במשנה שם בסמוך הבריא שאומר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה משמע דאין כותבין כלל דלא רצה לגרש כלל רק לשחק בה נתכוון ולפ"ז אפשר דאין כותבין דאף על הכתיבה לא נעשו שלוחים ואפשר לומר דודאי כל שהוא כאן כותבין ונותנין דלמה נאמר לשחק היתה כוונתו אבל כשאמר כתבו והלך לו ואיננו עוד אמרי' לשחק היתה כוונתו כי אם היתה כוונתו שיתן הוא הרי הלך לו ואיננו ואי שיתנו הם הרי לא אמר תנו ולפ"ז אפשר דאם אמר כתבו והלך לו אין כותבין כלל דלשחק כוון משא"כ הכא שישנו כותבין ונותנין לו וצ"ע

(כו) והוא אדם שקפץ עליו החולי. אבל רש"י ז"ל פי' במשנה מסוכן חולה משמע דכל חולה מסוכן קרי לי' ונראה שטעמו מדקתני מעיקרא המפרש והיוצא בשיירא והדר קאמר ר"ש שזורי אף המסוכן א"כ אי ס"ד דמסוכן היינו שקפץ עליו החולי א"כ מה ס"ד דת"ק דמסוכן לא הא פשיטא דעדיף טפי ממפרש ויוצא בשיירא ומזה דייק רש"י דמסוכן היינו חולי סתם. אמנם בירושלמי מבואר להדיא דחולה לאו היינו מסוכן ובברייתא תני אף החולה ואמרי' עלה הלכה כר"ש שזורי במסוכן וקאמר מה בין חולה למסוכן וכו' משמע בהדיא דהלכה במסוכן דוקא ולא חולה שהוסיפו בברייתא והי' אפשר לפרש דעת רש"י בחולה אחר ג' ימים דבהא ס"ל להפוסקים דהוי כמסוכן ומ"מ לא טריד כ"כ כמו מפרש ויוצא בשיירא כיון שהוא חולה כדרך הארץ אמנם בירושלמי גופא לא משמע כלל לחלק בחולה כדרך הארץ בין תוך ג' לאחר ג' ואדרבא מדלא מוקי ברייתא דמוסיף אף התולה לאחר ג' ש"מ דאין הפרש בזה כלל רק דירושלמי דינא בעלמא קאמר ולענין ביקור חולים דלאחר ג' ימים מבקרין חולה אפי' לא קפץ עליו החולי ובקפץ מבקרין מיד אבל לענין גט אין נפ"מ כלל דכל שהוא כדרך הארץ לא טריד ור"ש שזורי מסוכן דוקא קאמר ולכך לא זכר הרמב"ם רק שקפץ עליו החולי והוא היפוך מהב"י והב"ש שכתבו בפשיטות לחלק בחולה ולפענ"ד נראה ברור שאין זאת דעת הרמב"ם וכן בירושלמי לא משמע כן כנ"ל אמנם מצוה מחמת מיתה בזה נראה שדינו כמסוכן בודאי ליתן נתכוון כמ"ש הר"ן

(כז) אפי' על עסקי ממון. כ"כ הפוסקים בשם הירושלמי וגם בזה משמע מפירש"י להדיא היפוך זה שפי' היוצא בקולר ליהרג למלכות וגם בזה דבריו מוכרחין דאי ס"ד על עסקי ממון א"כ האיך יעלה על הדעת דת"ק יסבור בזה דכותבין ובמסוכן לא דודאי משמע דת"ק פליג במסוכן לגמרי אפי' קפץ עליו החולי דלא נזכר מסוכן אפי' קפץ בדברי ת"ק וא"כ האיך אפשר דיוצא בקולר על עסקי ממון טריד טפי ממסוכן ומזה דייק רש"י דיוצא בקולר היינו ליהרג וסובר ת"ק דיוצא ליהרג בידי אדם טריד משא"כ בדין שמים מחמת חולין ומן הירושלמי שהביאו ראי' יש לדחות דכוונת הירושלמי דודאי יוצא ליהרג רק דס"ד דוקא כשיוצא ליהרג על עסקי נפשות שחייבוהו מיתה על רציחה וכדומה אז טריד דודאי לא יצא תפשי ולא