תפארת יעקב אבן העזר גיטין קפ

נתינה כן אין השליח שהוא במקומו נעשה עד ע"ז אבל על מינוי השליחות ל"ש טעם זה כלל דהא ע"ז אנו דנין אם הוא במקום הבעל הרי סגי בהכי ואין אנו צריכין יותר רק שיהא במקומו וע"ז יכול להיות עד. ואמת דלהטור צ"ל בזה סברא אחרת דכיון שעדותו הוא שיעשה הוא בע"ד לא מקבלינן לי' דהוי כמעיד על עצמו. אבל אין זה כלל טעמו של הרא"ש דהוא כתב על נתינה והתם הטעם דכבר נעשה בע"ד והוי כמו בעל אבל על המינוי ל"ש זה כלל ותימה על הטור שכתב בפשיטות דהרא"ש מפרש הירושלמי שהוא בא במקום בע"ד ובאמת לא נזכר זה ברא"ש כלל על עידי נתינה וטעם זה ל"ש בעידי מינוי רק צריך להמציא מסברא טעם שלא נזכר ברא"ש כלל וגם אני תמה על הב"י שהעתיק מה שחילק הרשב"א בין מקום הצריך משום קיום או מקום שא"צ רק להחזיקה בגרושה ובהדיא מבואר ברשב"א חילוק זה על עידי נתינה ולא על עידי מינוי השליחות דמה ענין חילוק זה לעידי מינוי] ובאמת נלפענ"ד מדלא פי' הרא"ש כלל הך בבא או דס"ל דאין זה עיקר ובירושלמי שלפנינו ליתא כלל הך בבא וכן נראה מדברי הרשב"א דהך בבא בטעות הוא דהא כתב לחלק כנ"ל והיינו דקשיא לי' למה לא יעשה עד וא"כ מה יענה להך בבא בעידי מינוי דא"א לחלק בזה ותדע דמתחילה כתב רק הך בבא להחזיקו וכאשר כתב לחלק כתב ליתנו בפני שנים ש"מ דבטעות הועתק הך בבא להחזיקו כשנים אבל בלא"ה נראה לפענ"ד דאפי' אי גרסינן לה בירושלמי וברא"ש ורשב"א אין הכוונה כלל על עידי מינוי רק הכוונה שצריך להחזיק הגט בפני שנים כדי שידעו אח"כ שזהו הגט הנמסר לידו זהו שמסר לאשה דיש לחוש דימסור גט אחר ויחליף וכן מבואר בסדר הגט דהעדים צריכין ליתן סי' בגט וכן שליח שאבד גט חיישינן דאחר הוא אפי' נמצא גט כזה ממש כל שאין מכירין בט"ע וזהו כוונת הירושלמי דעשה שליח להוליך גט צריך להחזיקו לגט בפני שנים שיתחזק זה הגט בפני עדים שיכירוהו אח"כ כנ"ל וזהו כוונת הרא"ש והרשב"א שלא פירשו רק הך בבא דצריך ליתנו [וכמו דליתנו על הגט קאי כן להחזיקו] וע"ז נתן טעם דהוי כבע"ד כיון שהוא שליח משא"כ על מינוי השליחות ל"ש זה כלל וע"כ דמפרש כנ"ל ולפ"ז י"ל דמודה כדעת הרמב"ם מכ"ש דאין קושיא על הרמב"ם מהירושלמי דהי' מפרש כנ"ל או שלא הי' גירסתו רק כירושלמי שלפנינו ודו"ק ועי' בסמוך

(יט) מיהו השליח נאמן לומר שעשאו בעדים. כ"כ ב"י בשם הרבה פוסקים ואני תמה כיון דס"ל לכל הפוסקים דבשליח הולכה ודאי שליש נאמן וכבר פירשו תוס' והרא"ש טעמא דהימני' דלא כרש"י משום מיגו רק דכך סמך עליו אפי' משקר א"כ תיקשי כיון דצריך באמת עדים האיך שייך הימני' אם באמת נתן לפקדון פשיטא שאין עדים עכ"פ דנתנו לגירושין א"כ מה יועיל הימני' כיון דליכא עדי מינוי ובשלומא לרש"י משום מיגו ניחא דנאמן במיגו דנעשה בעדים משא"כ לתוס' ורא"ש. ונראה ברור שזה טעמו של הרמב"ם שפסק דא"צ עידי מינוי והיינו דהוא מפרש בשליח הולכה כהרי"ף וטעמא דהימני' כמ"ש התוס' הנ"ל א"כ מוכרח דלא בעינן עידי מינוי ונראה שזה הוא כוונת רבינו ירוחם שכתב בשם התוס' דאין צריך עידי מינוי אף בסמ"ק מבואר בשם ר"י להיפוך וע"כ דלמד כן מדברי התוס' וגם מה שהק' הב"י על פי' הירושלמי לכתחילה מלשון צריך לא ידעתי דבהדיא מבואר פ"ק דגיטין דצריך י"ל לכתחילה דמהאי טעמא נקט משנה מותרת דאפי' דיעבד ל"מ] אמנם נראה לפענ"ד ליישב דודאי ס"ל לתוס' דל"ב עידי מינוי דהיינו שישמעו שנעשה שליח לגירושין אבל מ"מ בעינן עדים שנמסר מיד הבעל לידו של השליח וכל שראו המסירה כיון דהימני' אפי' נתני לפקדון הוי כעדים דנתנו לגירושין אם יאמר כך אפי' ישקר אבל בלא ראו המסירה כלל אז לא מהני כנ"ל ואין כאן סתירה מדברי הסמ"ק תוס' הנ"ל וצ"ע שלא ראיתי מי שפירש כן רק סתמא דבעי' עידי מינוי דוקא משמע ששמעו שנתן לגירושין דוקא ומה שגימגם הב"ש סקט"ו בדברי רמ"א נ"ל דלק"מ דעיקר המחלוקת מעיקרא בענין עיקר דין מינוי השליחות א"צ למנותו דוקא בעדים ואף דהאמת דנעשה שליח ל"מ בלא זה ולהרמב"ם ולענין אי השליח נאמן דנעשה שליח בלי עדים תליא אי גט בידו ואין בידו שניהם מודים ולזה ס"ד דלמ"ד דצריך עדים דוקא יסבור דגם עכשיו צריך עדים דוקא לפנינו וע"ז כתב דבהא כ"ע מודים דבגוונא דשליח נאמן נאמן לומר שעשאו בעדים אפי' למ"ד דמצריך עידי מינוי דוקא

סעיף יב. במד"א שאין שליח האיש צריך עדים כשמסר לה גט שחתומים בו עדים אבל אם אין עדים חתומים בו והלך השליח ומסרו לה בפני עדים (כ) הרי זו ספק מגורשת

סעיף יג. יש מי שאומר ששליח הולכה ושליח הובאה א"צ לעשותו בעדים ויש מי שחולק: הג"ה. כפל הדברים הן בכאן כי בבא זו נתבאר סעיף י"א ויש מחלוקת בדין זה בדרך אחר די"א דשליח הולכה אם מסר לה הגט בינו לבינה וא"א לחזור וליתנו לה בפני שנים דמגורשת מאחר שהגט יוצא מתחת ידה בחותמיו (טור בשם הרמב"ם) וי"א דפסול (טור בשם רגאונים) מיהו אם הגט מקיים בחותמיו מתחת ידה אינה צריכה שתביא עידי מסירה בפנינו רק שאמרה שקבלה אותו בפני שנים כראוי (טור) וה"ה בשליח קבלה מן הבעל

(כ) הרי זו ספק מגורשת. עב"ש שגימגם מה בין זה לקידושי כסף ולי נ' דלק"מ דהכא שאני אי הי' הוא בעצמו רוצה לגרש עכשיו בגט זה אין בידו דכיון שאין עליו עדים לא ידעינן דנכתב בציווי הבעל לשמו דגט כזה יכול לכתוב בעצמו או אצל סופר לכך אינו נאמן לומר שעשאו שליח בזה הגט לגרש משא"כ בקידושי כסף שאין בגוף הקידושין שום ענין חסרון רק רצון הבעל בלבד וכל שאומר שנתרצה נאמן משא"כ בגט שגוף דבר הכורת לא מהני רצין הבעל רק כשנדע שהיא היא וזה לא מהני רק בעדי חתימה ודו"ק

סעיף יד. בין שליח קברה בין שליח הולכה (כא) א"צ שישמע מפיהם שממנים אותו שליח לפיכך בין האיש בין האשה יכולים לעשות בפני עדים שליח העומד במקום אחר והעדים כותבים וחותמים שמינה לפלוני שליח (וע"ל סעיף ל"ה)

(כא) אין צריך שישמע מפיהם. אבל הסופר צריך שיכתוב ע"י שישמע מפיו דוקא כמבואר סי' ק"כ והטעם מבואר בר"ן פרק האומר בשם הרמב"ן וכבר ביארתי דבריהם אלו באריכות לעיל סי' ק"כ וסי' קל"ב עיי"ש

סעיף טו. בעל שעשה שליח להולכה צריך שיאמר לו תן גט זה לאשתי (כב) או שיאמר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו: גט ויתנו לאשתו או לשון שמשמעו שיגרשוה כמו גרשוה או שלחוה או שבקוה או תרכוה או כתבו אגרת ותנו לה אבל אם אמר (כג) פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה בנימוס עשו לה כראוי (כד) לא אמר כלום. אמר להם עזבוה הוציאוה התירוה הניחוה הועילו צה ה"ז ספק

(כב) או שיאמר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו. לשון