תפארת יעקב אבן העזר גיטין קעט

ברש"י להיפוך דאין צריך עידי אמירה כלל כשהגט בידו רק התוס' דחקו ליישב תינח אמרה ל"ה קשיא לן כלל ואפי' אם הי' גירסתו עידי קריעה מ"מ מפירש"י לעיל שם דפי' שליש אומר לגירושין שהייתי שלוחה לקבלה משמע דליכא עידי אמירה. ולפענ"ד עיקר כפירש"י דהאיך ס"ד שיש עידי אמירה א"כ האיך שייך א"א דכיון שבא השליח אצלו שימסור לו גט לאיזהו צורך לא ירצה ליתן לו רק לאשה רק אנו אמרי' דהאיך אפשר שיהאזה ממוצע ביניהם במקום ששניהם ביחד אבל כשנודע שהי' שליח ל"ש א"א והיינו דמקשה תינח אמרה בעי' כיון דלא שייך הימני' שמא משקר דלא נעשה שליח כלל אבל היכי דשייך הימני' לר"ח לא בעי' עידי אמירה דהימני' שימסרנו לאשה ואי דאשה משקרת תאמר דמבעלה קיבלה ואי דאינה משקרת א"כ אי לא עשתה שליח קבלה לא תקבל אבל עכשיו דלא הימני' שפיר יש לחוש דשניהם משקרין אבל כיון דיש עידי אמירה אפי' לא שייך הימני' ראוי להאמין מסברא כיון דל"ש א"א ואהא משני דאין גט כשר בלי ע"מ לכך בשלם דהיינו בודאי נמסר לפני עדים אי להרמב"ם הנ"ל הוי מה שתופס הגט בידו בעידי מסירה משא"כ קרוע. ובהכי ניחא מה שהק' תוס' לפירש"י דמה מיגו יש האשה לא תתרצה כיון שבעל אומר לפקדון ולפי הנ"ל ניחא דכיון דכל שנודע שהוא שליח קבלה של האשה לכ"ע אין לחוש לכלום ולא בעי' הימני' כלל [רק שלם בידו בעי' מכח עידי מסירה] רק החשש דלא נעשה שליח קבלה כלל א"כ בהכרח שגם האשה משקרת עם השליח דאי היא לא משקרה הא היא אומרת שעשתה אותו שליח וכיון דחשדינן לה ג"כ דמשקרת שוב יש מיגו דימסור לה ותשקר דמבעל קיבלה. ומ"ש הב"ש על המחבר דלקמן הביא פלוגתא במכחיש לק"מ דהתם מבואר בששניהם בעיר אחת דוקא אבל הכא לא מיירי בעיר אחת דבקרוע לעולם בעינן עידי קבלה אפי' אינן בעיר אחת דל"ש א"א דכיון דקרוע הוא אין כאן עידי מסירה וז"ב

סעיף יא. (יז) אין שליח להולכה צריך עדים אם הודו השליח והמשלח ואם המשלח כופר ה"ז ספק (יח) וי"א ששליח הולכה צריך למנותו כעדים: הג"ה. (יט) מיהו השליח נאמן לומר שעשאו בעדים וא"צ עדות על כך (רבי ירוחם ח"ג) ונוהגים להצריך הרשאה ועדים על הרשאה שנעשה שליח וע"ל סעיף כ"ד

(יז) אין שליח הולכה צריך עדים אם הודו וכו'. לשון הטור בשם הרמב"ם שא"צ לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות זה אלא להודיע אמיתות הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח א"צ עדים ע"כ. ויש להבין דמתחילת דבריו מבוארין שעל עיקר התחלת המינוי אנו דנין שא"צ למנותו בעדים. ומ"ז שסיים לפיכך אם הודו דבהא לכ"ע א"צ עדים אפי' להחולקים ונאמנין לומר שהי' בעדים מעיקרא ומזה מבואר באמת דמיירי שהגט נקרע כמ"ש הב"ש סקי"ד. רק מ"ש דנתנו לה בפ"ע ונקרע. לדעתי א"צ דכל שישנו עם חתימת העדים אפי' קרוע שוב ל"ה דשב"ע שלא להאמין הבעל והאשה והשליח דהא חזינן דעשה שליחותו. ומאיזהו צד נימא דנתן לה קרוע כיון דבעל נאמן שנתנו לשליח שלם ואנו רואין שעשה שליחותו שהרי ישנו בידה רק באבד לגמרי הוא דאין נאמנים כולם כדאיתא בש"ס, דאל"כ למה נקט אבד הול"ל בהך גוונא גופה דמיירי מעיקרא בקרע כדקתני מתני' ומדקתני אבד ש"מ דוקא אבד ולא בישנה בידה קרוע עם חתימת העדים וז"ב אבל אם הבעל כופר כל שהוא קרוע אין השליח נאמן והיינו דקאמר אם הודו השליח והמשלח דבכופר לא כיון שנקרע רק בהודו נאמנין והשתא לדעת הפוסקים דבעי' עדים דוקא בשעת המינוי א"כ אף דנאמן השליח אח"כ שהי' בעדים היינו בגט בידו ולא בנקרע צריך עדים על המינוי וע"ז קאמר דכיון שאין צריך עדים על המינוי א"כ לכך בהודו אח"כ סגי אפי' נקרע ודו"ק

אמנם בלא"ה נראה דמה שכתב הודו [היינו משום דכיון דמיירי בשליח הולכה והגט ביד השליח א"כ כל שהבעל כופר ל"מ אמונת השליח כלל דכפירה זו הוי ממש כביטול ואפי' למ"ד גילוי דעת בגט לאו מילתא הכא גרע דהוי מחאה ממש דס"ס פי' שאין רוצה שתתגרש וזהו ג"כ כוונת הגמ' שכתב שהרי יצא השלישית ולאו למימרא דבלא יצא שליח נאמן רק הכוונה כיון דע"כ שיצא דבלא יצא אין מקום להסתפק שלא ליתן דהוי ביטול וכיון שיצא שוב אינו נאמן והב"ש סוף סקי"ד כתב דאינו נאמן במיגו דהי' מוחה דהוי במקום עדים ולפענד"נ ברור דבהא א"צ למיגו כלל דמוחה ועומד הוא גם לפי דרכו מתורת מיגו בלא"ה ל"ה מיגו דמי סגר פיו שלא למחות אף אם אומר אמת ומה לו כל המחלוקת וע"כ שאינו יודע מזה א"כ ליכא מיגו אבל העיקר דלא בעינן מיגו וכוונת הגמ' כמ"ש וכן הוא כוונת הטור שכתב אם הודו בגירושין מה דלא נזכר ברמב"ם רק בקידושין ולפי הנ"ל ניחא דמיירי בגט ביד השליח עדיין לכך בכופר הרי הוא מוחה שלא ליתנו אמנם דברי המחבר א"א לפרש כן דאיך כתב אח"כ בכופר הוי ספק ועוד דהך דינא דכופר הוא בב"י בשם הגמ' ושם מבואר דיצא מידו ליד האשה לכן צריך לומר דמיירי בנקרע כנ"ל

(יח) וי"א ששליח הולכה צריך למנותו בעדים. זהו מה שהביא הטור ירושלמי ריש השולח דצריך עדים על המינוי וכתב בשם הרא"ש דאפי' כחד לא חשיב והטור סובר דחשיב כחד וכוונת הירושלמי דכששנים ל"ה [ובאמת דחוק מאד לפרש הירושלמי כך דכיון שכתב דצריך שנים מה צורך עוד ואין השליח משם השנים דא"כ לעולם אין צריך כלום. ובאמת אפי' להרא"ש יש להבין דכיון שכתב דצריך שנים ע"כ דלא חשיב אפי' כחד וע"כ צ"ל דמעיקרא ס"ד כשהשליח פסול צריך שנים משא"כ בכשר קמש"ל דאין השליח עולה אפי' כשר ולפ"ז יש לפרש כהטור ג"כ] וכתב שכ"כ הרמב"ם. ועי' ב"י מ"ש לתמוה על הטור בזה ותמוהין מאד דבריו בעני' ודברי הטור נכונים וברורים דודאי אף שכתב הרא"ש פרק האיש מקדש הך דהן הן שלוחיו ל"כ שא"צ עדים כלל בשעת קידושין וגירושין דודאי צריך עדים שהרי בפי' כתב בפ' השולח לפרש דברי הירושלמי דצריך ליתנו בפני שנים ואין השליח משם השנים דהוי בע"ד רק דהטור למד מדברי הרא"ש דה"ה על מינוי השליחות דג"כ אמרו כך בירושלמי אבל פשיטא שא"א לומר דהרא"ש רק על מינוי השליחות אמרה מה דמבואר להדיא ברא"ש עיקר דבר זה על הגירושין וע"כ דסובר הרא"ש דמה שאמרו הן הן עידיו הכוונה שהם נאמנים לומר שנתנו הגט כדין בפני עדים וכן הקידושין אבל לא שיהיו הם עצמן עדים וכן סובר כאן במינוי השליחות דעיקר המינוי צריך עדים חוץ השליח ואח"כ נאמן השליח שהי' בעדים וה"ה התם אבל הרמב"ם כתב להדיא התם שא"צ עדים בשעת קידושין וגירושין רק הם דשליח נעשה עד א"כ נהי דכאן סובר לגמרי דל"ב עדים כלל על המינוי אבל על כל פנים מוכח מהתם דאפי' בדבר שצריך עדים דוקא השליח עכ"פ כעד ודלא כדעת הרא"ש וכ"ז ברור. אמנם בעיקר דברי הטור מה שהביא מדברי הרא"ש המעיין ברא"ש יראה להדיא שכתב דבריו רק על הך, בבא שאמרו בירושלמי דצריך ליתנו לה בפני שנים ועז"כ הא דצריך ליתנו בפני שנים היינו כר"א או כר"מ משום סברת ר"ת ואין השליח משם השנים שהרי הוא עומד במקום הבעל והיינו כמו שאין הבעל אחד מעידי