תפארת יעקב אבן העזר גיטין קנה

מוכח מפיר"י שם דכל שהיא עומדת ברשותה הוי כעומדת בצד הקטנה או להיפוך דכל רשותה כחד חשובה דאל"כ ל"ה מצריך לפרש בשאול רק דעמידתה בקטנה ל"ה כעומדת בצד ביתה וע"כ כיון דכל רשות הקטנה שלה כל מקום שעומדת בקטנה הוי אצל גדולה וה"ה הכא כל שהקורה תד"א אף דהקורה רשות בפ"ע חשובה עומדת בצד ביתה וכן כשהקנה לה כל החצר דאמרי' גם הקטנה על שמה הוי כעומדת אצל הקטנה דכיון דכל גדולה שלה בכל מקום הוי כעומדת אצל הקטנה ואף שהתוס' לא הקשו רק מסיפא מ"מ פשיטא דה"ה רישא דמה נפ"מ דאיזה שיעור נאמר בזה דבכך מיקרי קטנה והוי עומדת בצד ביתה ובכך מיקרי גדולה רק לפי דברישא באמת מגורשת הקשו התוס' מסיפא למה אינה מגורשת ולכך פיר"י גם רישא בשאול דוקא דכל גדולה הוי ג"כ כעומדת בצד ביתה אבל בייחד לה מקום בחצירו הא פשיטא דרק במקום זה מתגרשת ובאו דברי הרמב"ם ע"נ כמו שבארנו

כללו של דבר לדעת הרמב"ם דאם זרק חוץ לד"א ונפל לארץ א"מ דלא הושאל רק ד"א בחצר ובתוך ד"א אפי' נפל על קורה שיש בו דע"ד מגורשת דאמרינן הוא המקום המושאל ובתד"א הוי עומדת בצד חצירה ובנפל לאחר ד"א על קורה אז יש חילוק בין יש בו ד' או לא. או אחד משאר השלשה דמשוי לו דבר חשוב דלא מושלי חוץ מקום שהשאיל אבל אי אינו מקום חשוב אמרי' דלא הקפיד ע"ז ואף זה המקום הושאלה חוץ מקום ד"א דאינו בכלל ב' מקומות וא"כ כל ד"א שעומדת השובה כעומדת בסופם וכל שאין מסוף ד' אמותי' לקורה ד"א חשובה עומדת בצד ביתה דקורה ג"כ מושאל לה לפי שאינו חשוב ודו"ק

לפ"ז נלענ"ד ליישב מה שהקשו התוס' מהך סוגי' דשבת דקאמר אביי אבל פוסלא לא דהא בגיטין מוכח דפוסלא היינו כרמלית דאי בגבוה עשרה הוי רה"י ממש דודאי רחב ד"ט ואי א"ג א"כ רחב ד"א דאל"כ ל"ה רשות לגט א"כ היינו כרמלית כך פי' בת"ג כוונת התוס'] ולפי הנ"ל י״ל דפוסלא דהתם שא"ג עשרה ואינו דע"ד ומ"מ מוכח הכא דלא נכלל בשאר החצר דאל"כ ל"ה מגורשת חוץ לד"א כמו בנפל לארץ וע"כ דחשבינן לי' למקום בפ"ע רק לא חשיב לקפדו עלי' א"כ כ"כ לענין שבת הוי רשות המפסיק ואביי סובר דאף דלגיטין חשבי' לי' בפ"ע אפי' אג"ע ואינו דע"ד היינו משום דאינו, ראוי לשימוש עם שאר החצר רק בפ"ע כיון דגבוה מן הארץ אבל ל"ח רשות לענין שבת שיפסיק אבל לא מיירי התם מפוסלא דהוי מקום חשוב דקפדי עלי' דאז ודאי הוי ככרמלית ודו"ק ולענין דינא נ"ל שכל היוצא מדברינו ראוי להחמיר אבל לא להקל מאחר שרוב הפוסקים לא פירשו כן אף שיש לומר דמודים לדינא וגם יש ראי' להנ"ל מכח קו' התוס' הנ"ל מ"מ קשה להקל במה שלא נזכר בפוסקים אחרונים אבל דברי הרמב"ם ברורים כמ"ש. ודע דעכ"ז א"א לזוז זיז כל שהוא ח"ו מדברי פוסקים אחרונים להקל במה שאינו מפורש בד"ק

סעיף יב. השאיל לה גגו ונפל הגט על גג אחר שיש לו אצלו מגורשת כיון שאין דיורים קבועים בגג אינו מקפיד עליו (ית) ויש מי שכתב שאפי' נפל הגט על גג של כל אדם והיא יכולה לפשוט ידה וליטלו משם הרי זו מגורשת

(יח) ויש מי שכתב וכו' לפשוט ידה וכו'. ג"ז מדברי הרמב"ם ונתחבטו לידע מאין הוציא דבריו ובאמת דבריו ברורים דקשיא לי' אי ס"ד דגג לא קפדי אינשי תיקשי מה שאמרו בחצר דידי' וגג דידי' כי הגיע לאויר הגג מאי הוי וקשה הא בגג לא קפדי ומה שחילק הב"ש בין אויר לנח לא ידעתי מקום לחלק ומזה הוכיח דרק בגגין סמוכין מה שיכול לפשוט ידו בלי שיצטרך לילך לגג חבירו בהא לא קפדי אינשי אבל כל שיצטרך לילך לגג חבירו וליטול בהא קפדי ולכך שם בעומדת על הגג שפיר מקשה גם מדקאמר שמואל בגג חבירו ועלה אמרי' דבגיטין אינו כן ש"מ דגם באחר חלוק גט משבת ולפ״ז מ"ש המחבר דעת הרמב"ם דמשמע דרק להקל בא ובאמת להחמיר דאפי' בגג של בעל לאשה לא אמרי' לא קפיד רק שיכולה לפשוט ידה וליטול ולא יותר

סעיף יג. זרקו לה (יט) בר"ה או ברשות שאינו של שניהם קרוב לו אינה מגורשת (כ) היה הגט מחצה למחצה וממחצה למחצה עד שיהיה קרוב לה הרי זו ספק מגורשת היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו (כא) ה"ז פסול עד שיגיע אידה ואח"כ תנשא בו לכתחלה כיצד הוא קרוב לו היה הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו זה הוא קרוב לו שניהם יכולים לשומרו או (כב) שניהם אינם יכולים לשומרו זהו מחצה למחצה

(יט) בר"ה או ברשות שאינו של שניהם. וכתב ה"ה דהוציא כן משום דבעלמא השוו חצר שאינה של שניהם לר"ה והכ"מ פ"ד מה"א והב"י סי' זה כתב עליו אבל הר"ן תמה על רבינו ע"ש ותמה הלח"מ שאין ענין דברי הר"ן לה"ה עיי"ש ובאמת דברי הב"י ברורים דוודאי אי הך ר"ה המוזכר בהזורק הוא ר"ה ממש א"כ ממילא יש ללמוד חצר שאינה של שניהם אבל לפי תמיהת הר"ן דר"ה היינו סימטא א"כ ממילא אין ללמוד מזה חצר שאינה של שניהם ואדרבא כיון שהשוו ר"ה לחצר שאינה של שניהם כמו דבר"ה לא מהני ד' אמות כמו כן בחצר שאינה של שניהם וכמו כן אין ללמוד גבי קידושין בענין השמירה כיון דלא הוזכר ר"ה שם ושפיר י"ל דבר"ה ממש וחצר שאינה של שניהם לא מהני. אמנם עיקר קושיות הר"ן אינה קושיא כלל וכבר כתב הרשב"א דבגט שאני משום עגונא ולא ניחא לי' להרמב"ם לפרש דרב סובר כמ"ד ד' אמות קונות אפי' בר"ה דלא כהילכתא דאפקא רב אשי בב"מ דבר"ה לא גם לא ניחא לי' לפרש ר"ה לאו דוקא רק צידי ר"ה או סימטא ולזה סובר דבגט אפי' בר"ה תקנו ד' אמות ולקמן יתבאר ישוב נכון לקושית הר"ן וייתיישבו דברי הרמב"ם בסמוך התמוהין]. והנה רבינו ירוחם הביאו הב"י כתב בשם הרמ"ה דבר"ה מהני ד' אמות ובחצר שאינה של שניהם לא וכתב רק פשוט פרק ד"א [ונראה לי שהוא טעות דשם לא נזכר כלל מענין זה רק הכוונה לפרק הזורק רק לפי דשם פרק ד' אחין נזכרה הך משנה דהזורק גם שם גבי קידושין קתני ספק קרוב לו ספק קרוב לה נתחלף פרק הזורק בפרק ד' אחין] ונראה שטעמו דוודאי לא ניחא לי' לפרש מילתא דשמואל לפרושי מתניתין דהוי לי' לומר קרוב לו וקרוב לה כמו שכתב הר"ן לכן סובר דשמואל מילתא בפני עצמה קאמר בחצר שאינה של שניהם דבהא השיעור כדי שתשוח ותטלנו דבהא לא מהני ד' אמות ואף דבעלמא השוו חצר שאינה של שניהם לר"ה. הכא דבר"ה גופא בעלמא לא מהני רק בגט משום עיגונא ובחצר שאינה של שניהם מילתא דלא שכיח הוא לזרוק שם גט ולא תקנו בו ד' אמות רק כדי שתשוח הוי כידה וגם בזה החמיר רק בידה ממש כנ"ל לדעת רבינו ירוחם

(כ) הי' הגט מחצה וכו' עד סוף סי"ד. כל זה הוא לשון הרמב"ם ונתחבטו בפירושו גדולי הראשונים ז"ל וראיתי לברר לנכון לענ"ד כי דברי קדשו של ב"ש בזה תמוהים מאוד מ"ש בסקכ"ב כ"ג. ומתחילה נבאר דברי ה"ה בזה

והנה ה"ה כתב ב' פרושים הפי' הראשון דהרמב"ם פוסק כשמואל דלא כר"י ור' יונתן וכל שאינו כדי שתשוח אפילו היא יכולה לשמור ולא הוא הוי ספק מגורשת ורק בגט סובר שמואל דהחמירו שלא לדונה כוודאי רק בכדי שתשוח לא