תפארת יעקב אבן העזר גיטין קנד

אמוראי אבל שם מייתי סייעתא מברייתא דקתני חיקה וקלתה וכל דבר שהוא כקלתה דהיינו כר"י דמקפיד תליא מילתא א"כ מוכח דבכלים אחרינא דאינם כקלתה לא מיגרשה משום כליו של לוקח ברשות מוכר ופשיטא דליכא למידחי דברייתא נמי מספקא לה ובכ"ד שהוא כקלתה ודאי מגורשת ובאחריני ספק דא"כ בטלת כל פשיטת הש"ס ממשנה וברייתא כה"ג וע"כ דבאמת בגט לא קנתה והוא תמוה לענ"ד

ובהכי ניחא מה שיש להבין דמעיקרא במילתא דרבא דמחלק בין מטה שלה לשלו קאמר שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה ומשני בגבוה עשרה ובתר הכי על מה דקתני במתני' לתוך חיקה ולתוך קלתה פריך אמאי כליו שלב"מ הוא. וי"ל מה זה דמקשה בלשון קושיא הא כיון דאבעי' הוא אין קושיא והול"ל שמעת מינה כהך דמעיקרא וברור דהכא ממתני' מוכח להדיא דכליו של לוקח ל"ק דאל"כ כיון דקנה ממילא במטה שלה מגורשת אפי' אינה גבוה עשרה א"כ מאי אירי' דקתני לתוך חיקה וקלתה הו"ל לאפלוגי בדידה בד"א מטה שלו אבל שלה מגורשת וכ"ש חיקה וקלתה וע"כ דבאמת במטה שלה ג"כ אינה מגורשת רק בגבוה עשרה ובהא הוי חיקה רבותא טפי דהא ידע טעמא ובחיקה אכתי לא ידע טעמא. אבל עכ"פ מוכח דבמטה שלה א"מ ואהא מקשה למה בחיקה וקלתה מגורשת הא הו"ל כליו ש"ל. והיינו דבב"ב דרוצה ליפשט האבעי' מהך דלתוך חיקה קאמר מ"ט פשטת מהא דכבר מחי לה מאה עוכלא בעוכלא והיינו דבהכרח אוקמה להך בהנך אוקימתא דאי אפשר כלל לומר דטעמא משום כליו של לוקח ברשות מוכר קנה דאל"כ במטה נמי תהא מגורשת ואפי' אג"ע ועכ"פ הל"ל לתוך כלי' וכז"ב

לכן נראה דבמקום עיגון וקיבלה קידושין מאחר יש לצדד להקל היכי שיש בלא"ה צדדים להקל אבל בלא זה ח"ו להקל נגד הפוסקים הנ"ל כי אין לזוז זיז כל שהוא חלילה נגד דברי קדשם

סעיף יא. השאיל לה הבעל מקום בחצרו ולא ייחד לה ונפל על גבי קורה או ע"ג סלעים אם המקום שנפל אין בו ד' אמות על ד' אמות ואין גבוה י' ואין לו שם לווי הרי זו מגורשת ואם יש שם אחר מג' דברים אלו חלק רשות לעצמו ומקום א' השאיל לה ולא שני מקומות ואינה מגורשת (יז) ויש מי שכתב שאע"פ שאין שם שום אחד מג' דברים אלו אינה מגורשת עד שיהיה בתוך ארבע אמותיה

(יז) ויש מי שכתב. זהו דעת הרמב"ם ונחלקו בפירושו ה"ה והר"ן ודברי המחבר הם כפי פי' ה"ה. ובאמת הוא תמוה כיון דכבר נח ואפי' אם נפרש לא דנח ממש רק הי' על הארץ בתוך ד"א רק כיון דל"נ בהפסק רק מתגלגל ל"מ כדלקמן סט"ו מ"מ קשה דכה"ג הוי כל"נ כלל גם פי' הר"ן תמוה דכיון דסובר הרמב"ם תוך ד"א מגורשת לעולם למה בתחילת דבריו תוך ד"א

ולפענד"נ לפרש דברי הרמב"ם באופן שכ"ד כראי מוצק וצריך להעתיק לשון רבינו בפ"ה מה"ג ה"ט השאיל לה הבעל מקום בחצירו ולא יחדו לה וזרק לה גט והגיע לתוך ד"א שהיא עומדת בהן הר"ז מגורשת נתגלגל ונפל ע"ג קורה או ע"ג סלע רחוק ממנה אם המקום שנפל עליו שאין בו ד"א על ד"א וא"ג עשרה ואין לו שם לווי ה"ז לא חלק רשות לעצמו וכאלו הוא והיא במק"א ואם יש שם אחד מג"ד אלו חלק רשות לעצמו ומק"א השאיל לה ב' מקומות לא השאיל לה ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה

והנה בריש דבריו מבואר מדבריו דדעתו שכל שנפל חוץ לד"א בלי שום סלע וקורה א"מ אח"כ מבואר מדבריו דבנפל על סלע וקורה בתוך ד"א שלה מגורשת בכל גווני שהרי כתב רחוק ממנה וא"כ דבריו סותרין זא"ז דהך נפל על סלע דמחלקינן בה בין יש בה דע"ד או לא ה"ד אי חוץ לד"א שלה בלא"ה א"מ אי בתוך ד"א לעולם מגורשת

אמנם דברי הרמב"ם ברורים דמיירי שהשאיל לה מקום ולא ייחד לה המקום ולפ"ז בנפל תוך ד"א אפי' נפל על סלע וקורה שהם דע"ד מ"מ כיון דלא ייחד מקום אמרי' דאותו מקום שנפל הגט הוא המקום המושאל לה וכיון דעומדת תד"א חשיב עומדת בצד חצירה כדמוכח להדיא מדברי הרמב"ם דלא ס"ל דבעינן דוקא תוך ביתה רק בצד ביתה ודלא כמ"ש תוס' בעירובין בחד תי' דבצד ביתה לאו דוקא. שהרי בריש פרק הנ"ל כתב מעיקרא תוך ביתה. ואח"כ צד חצירה ש"מ דדוקא הוא ומהני בצד ביתה וסוגי' דעירובין מפרשי' כפיר"י שהובא בתוס' הנ"ל דהכוונה דאם השאילה גדולה הוי שמה על הקטנה ג"כ ואם השאילה קטנה ל"ה שמה על הגדולה. ולפ"ז תרתי שמעת מינה א' דבצד ביתה מהני וא"כ בעומדת תד"א לסלע וקורה בצד ביתה עומדת ואפי' אם בעי' תוך ביתה דוקא היכי דיש מחיצה אבל בלא מחיצה כל שהיא סמוכה תד"א הוי ממש בצד ביתה כמו תוך

ועוד אחרת מוכח דעכצ"ל שלא השאיל כל החצר רק ד"א בחצר דאל"כ הוי ממש כהך דעירובין אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת ופיר"י דאם השאילה גדולה הוי שמה על הקטנה ובטל לגבי גדולה וא"כ מוכח דל"א ב' מקומות לא מושלי רק בהשאילה מקום ד"א אבל בהשאילה כל החצר אף שיש רשות קטן בחצר בפ"ע בטל לגבי גדולה

והשתא דברי הרמב"ם מבוארין דכל שנפל לד"א על הארץ ל"מ דאי מקום שעומדת השאילה הרי לא נפל הגט שם ואי מקום שנפל השאילה הרי א"ע בצד ביתה שהיא חוץ לד"א וליכא למימר דכל החצר השאילה דא"כ הוי ממש כהך דעירובין דאפי' נפל על רשות קטן בתוך גדול מתגרשת דכה"ג ל"א תרי מקומות לא מושלי רק בהשאיל לה מקום לקבלת הגט בלבד דהיינו ד"א. אמנם אם נפל חוץ לד"א על סלע וקורה בה"א דאם אין בו מקום חשוב דע"ד או עשרה אינו בכלל ב' מקומות לא מושלי ובודאי דחשבי' לי' מקום בפ"ע לא בכלל שער החצר שאילו הי' בכלל שאר החצר פשיטא דא"מ דכל ד"א בחצר חוץ ד"א שעומדת לא השאילה דהוי ב' מקומות רק זה בפ"ע הוא כיון שהוא גבוה מהחצר ולא נכלל בחצר וכיון שאין בו מקום חשוב ל"א דלא השאילו חוץ ד"א דרק עוד מקום חשוב לא השאיל הילכך אפי' רחוק חוץ ד"א מתגרשת דגם זה שלה והכל אחד. [אמנם ביש ד"א המפסיקין בין זה לד"א שעומדת א"א שנכלל עם ד"א וכן מבואר ברמב"ם דאמרי' אחת הוא וזה חוץ לד"א. אבל אין שיעור ד' המפסיק חוץ לד"א] אבל ביש מקום חשוב דאותו קורה כמו שלא השאיל שאר החצר כן לא השאיל הקורה דב' מקומות לא מושלי אבל בתד"א אמרי' דמקום הקורה הוא המושאל דחד מקום השאיל ובתוך ד"א הרי עומדת בצידו כנ"ל וכל ז"ב

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה שלא זכר הרמב"ם כלל הך מילתא דגט בקטנה ואשה בגדולה דמתגרשת ולפי הנ"ל ניחא דמפרשה כפיר"י בתוס' וזה מבואר מדבריו כאן דרק בהשאיל לה מקום בחצירו ולא ייחדו אז יש חילוק בין תוך ד"א לחוץ מד"א ובין נפל לארץ או על קורה חשובה או אינה חשובה אבל בהשאיל לה כל החצר אפי' נפל על קורה חשובה מגורשת דהוי אשה בגדולה וגט בקטנה ממש כפר"י שם. גם