תפארת יעקב אבן העזר גיטין קנ

נח ויורד א"כ הוי משתמר דמחמת מקרה הדליקה לא חשיב אינו משתמר דאל"כ כל חצר אינו משתמר [ועמ"ש בסמוך עוד. בזה] ולזה כתבו דמ"מ לא דמי להך בעי' דרבא וז"ב

(ז) והגיע לתוך ג' טפחים. עב"ש מ"ש במחלוקת פי' הרשב"א ומהרש"ל בזה ותמה על מהרש"א שדחה דברי מהרש"ל בלי ראי' ולדעתי העיקר כמהרש"א ופי' הרשב"א דאל"כ תיקשי הא דפשיט בב"י בעי' דרבא דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי מהך דצבי שבור ומשני מתגלגל שאני ולמה לא משני דהא פחות מג' טפחים הוי כלבוד והוי כמונח על הארץ וע"כ דמ"מ כיון דלא נח הוי אויר שאין סופו לנוח לולא דמתגלגל שאני וע"כ דמה דמשני הכא דפחות מג' טפחים מהני היינו דהוי סופו לנוח דמקום רחב הוא כמ"ש הרשב"א א"כ התם דמ"מ אין סופו לנוח לא מהני פחות מג' רק מתגלגל שאני. ואפי' לפמ"ש לעיל דהך בעי' דהתם לאו לענין משתמר הוא והכא לענין משתמר מסיק מ"מ כמו דחשבינן אינו משומר כמשומר בפחות מג' דהוי כמונח על הארץ ה"ה לענין קנין דהוי כמונח על הארץ וע"כ דהכא הכוונה דהוי באמת משומר משא"כ התם דודאי אינו משומר [לענין קנין לא מהני משומר] ודו"ק

וכתב עוד הב"ש שיש לדייק ברש"י שפי' דאירע סיבה תיפוק לי' בפשיטות דאפי' בלי סיבה אינה מגורשת משהגיע לאויר גג דאינו משתמר וכתב דאפשר דסובר דכל שהוא מינטר לבני אדם אף דלענין רוח לא מינטר חשוב משתמר לכך פי' דאירע סיבה. ולא ידעתי הבנה בד"ק דא"כ מאי איכפת לן דאירע סיבה דמ"מ קודם הסיבה הי' חשיב משתמר וכבר נתגרשה וכיון דלענין רות ל"ה אינו משתמר כ"ש לענין סיבה דלא חשיב אינו משתמר וליכא למימר דמ"מ הוי שאין סופו לנוח מחמת הדליקה הא ליתא דא"כ מה יועיל מחיצות מ"מ ל"ה סופו לנוח מחמת הדליקה וע"כ כיון דקדם גט לדליקה לא מיקרי אין סופו לנוח דמצד עצמו הוא דהוי אין סופו לנוח ולא מחמת דליקה ואפשר לומר דודאי כל שנח באמת הוי אויר שסופו לנוח אף שלא נתברר מעיקרא אי סופו לנוח גם משתמר מיקרי לבני אדם אבל בדליקה נהי דמשתמר הוי מ"מ אויר שאין סופו לנוח מחמת רוח הוי דבלי הדליקה ג"כ לא הי' נח ורק לענין משתמר לא אזלינן בתר רוח אבל לענין אויר שאין סופו לנוח מחמת רוח ג"כ לאו כמונח דמי אבל לפ"ז בלבד מה דכבר בארנו דעיקר הקושיא כאן מכח משתמר לא מחמת אין סופו לנוח [ועוד אבאר בסמוך] אבל בלא"ה כיון דכל שנח הוי אויר שסופו לנוח בלי הדליקה אבל כוונת רש"י פשוט דמשמע לי' דמתני' איירי ודאי דאירע סיבה דאי בנח ס"ס מגורשת משעת הנחה תדע דהקשו באמת להרמב"ם מאי נפ"מ ומה שתירץ ה"ה דקיבלה קידושין ביני וביני לא ניחא לי' ולפרש דלא אירע סיבה אחרת כלל א"כ מה הועיל מחיצות הא נפל חוץ למחיצות לזה פי' דאפי' אירע דליקה מ"מ כיון דלולא הדליקה ל"ה נח אינה מגורשת ומשני במחיצות לכך כיון דליכא הסיבה הי' נח מגורשת ודו"ק

(ח) והוא שקדם גט לדליקה וכו' אחר שזרקו. מלשון זה משמע דכל שבא האש אחר הזריקה מיקרי קדם גט לדליקה אבל באמת כיון דדרך עלי' אינה מגורשת רק דרך ירידה א"כ אם קדם הדליקה לירידה אפי' אחר שזרקו נראה דל"ה גט ומזה נראה דס"ל להטור ומחבר דלדעה קמייתא דהוא פירש"י דמפרש דהך לא שנא דמחלק בין דרך ירידה לעלי' קאי אסיפא בלבד א"כ י"ל דברישא בכל גוונא מגורשת דמה שפירש"י דכל דרך עלי' לא מיקרי נתינה רק דרך הנחתו היינו דוקא בהאשה מלמטה והוא מלמעלה דהגט יורד למטה לאשה אז הירידה הוא עיקר הנתינה אבל להיפוך כשהאשה מלמעלה והאיש מלמטה כך הוא הנתינה ההעלאה למעלה וגם בנשרף דרך עלי' מגורשת ולכך כתבו בפשיטות ואם נשרף קודם שנח וכל שבא האש אחר הזריקה מגורשת ולא כב"ש סק"ו שכתב דדוקא בנשרף דרך ירידה דא"כ תיקשי כנ"ל וכ"ש לפי מה שאבאר בסמוך דהעיקר כהב"ח בכוונת רש"י א"כ פשיטא דבעינן קדם ירידה לדליקה דוקא

סעיף ה. (ט) ויש מי שאומר שאם נמחק או נשרף קודם שיגיע אפי' נמחק או נשרף אחר שהגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' טפחים סמוך לגג אינה מגורשת

(ט) ויש מי שאומר. המחבר לא זכר רק פי' ה"ה בכוונת הרמב"ם דברישא אפי' דרך ירידה אינה מגורשת אבל פירושו תמוה שהרי כתב הרמב"ם בהדיא כגון שבא הרוח והעלתהו ונמחק או נשרף ותיפ"ל בפשיטות הא דרך ירידה ג"כ אינה מגורשת מאחר שהתחלת הזריקה היתה שלא כדרך תנועתו הטבעית וליכא למימר דכיון דפחות מג' טפחים סמוך לגג כלבוד אפי' נשרף מגורשת לכך כתב נשבה הרוח והעלתהו הא ליתא דא"כ תיקשי באמת אפי' העלה אותו הרוח מאי איכפת לן הא הוי כלבוד וכבר נח וע"כ או דבאמת אין הכוונה כלל דהוי כלבוד רק כמו שפירש הרשב"א דחשיב משומר וכל שבא הרוח והעלתהו לא חשיב משומר או דלא מרי' דהוי כלבוד רק בנח הוי למפרע כלבוד אבל בנשרף ל"ה כלבוד אבל עכ"פ מוכח מדברי הרמב"ם דדרך ירידה באויר מחיצות או פחות משלשה הוי הגט אפי' נשרף קודם שנח' ואינו גט רק בהעלתהו הרוח וצ"ע אם לא שנדחוק דמחלק ה"ה בין פחות מג' לאויר מחיצות דפחות מג' דהוי כלבוד הוא דמצריך הרמב"ם בא הרוח והעלתהו אבל באויר מחיצות אפי' דרך ירידה ל"ה גט ואין להאריך בחילוקים דקים בפרט דדברי המחבר בלא"ה צ"ע דעכ"פ הי' להזכיר בפחות מג' טפחים נשבה הרוח והעלתהו דבהא ודאי מבואר ברמב"ם דדרך ירידה הוי גט

ולכאו' יש להקשות גם לשיטת הר"ן בפי' דברי הרמב"ם דמ"מ כמו דמשכחת ברישא בא הרוח והעלתהו כמו כן משכחת בסיפא דלאחר שהתחיל לירד בא הרוח והעלתהו ולמה בסיפא קתני נמחק ונשרף וברישא לא אבל באמת לק"מ דברישא אורחי' דמילתא כיון שהוא זרקו למעלה אף שפסק כחו ומתחיל לירד בא הרוח והעלתהו אבל בסיפא שזרקו למטה והתנועה מצד עצמה ג"כ למטה קשה שיבוא הרוח ויעלהו. ואורחי' דמילתא להשרף דרך ירידה כמ"ש הר"ן

ועב"ש מה שנחלק על הב"ח בכוונת רש"י והעיקר כהב"ח ונראה מה שהכריחו לרש"י לפרש כן כדי לסלק קושיית התוס' דדרך עלי' מ"ש מבעי' דרבא והתוס' דחקו חלק ולפירש"י לק"מ דהתם דנשרף קודם שהגיע לפתח כלל בודאי לא קנה וה"נ כיון דהנחה היא הנתינה לא ההעלאה א"כ אם נשרף קודם ההנחה אינה מגורשת ומה בכך דלולא הדליקה הי' הנחה מ"מ לא הי' נתינה כשנשרף דהנחה היא הנתינה וכשכבר התחיל לנוח ובסוף לא נייח אז דמי להך דרבא

והנה לפירש"י לפי הבנת הב"ח פשיטא דכל שקדם לירידה ל״ה גט אפי' נשרף דרך ירידה אלא אפי' לפי הבנת הב"ש ג"כ נראה כיון דבנשרף בעלי' אינה מגורשת כל שקדמה דליקה בשעת עלי' ג"כ אינה מגורשת. אבל צ"ע ברמב"ם בפי' המשנה שכתב שבא האיש קודם שזרק הגט מידו משמע אפי' בשעת עלי' ומזה נראה דמפרש דבסיפא אין שם רק דרך ירידה בלבד וכפי' ה"ה ודלא כהרש"ך שכתב דבסיפא ג"כ כשזרקו בכח להעביר המחיצה הוי שלא כדרך תנועתו אלא כל שהאשה למטה הוי כדרך תנועתו ולעולם מגורשת לכך בעינן שתקדים דליקה קודם שיצא מידו וכן מוכח באמת מדברי הרמב"ם ס"ו כמ"ש הב"ש ואפשר דמזה באמת למד הרמב״ם לפרש דלא כפירש"י דלדבריו תקשי בהא דמחלק בין קדם דליקה לגט הול"ל קדם דליקה לירידה או שקדמה ירידה