תפארת יעקב אבן העזר גיטין קמח

דמשתמר בעינן וכן משמע לקמן בהך דהיתה עומדת על הגג דלכ"ע בעינן משתמר דאל"כ למה לי התם עומדת אך יש להבין תינח למ"ד דלא בעינן עומדת צריך לאשמעינן משתמר כמו שפירש"י על פי ציווי' כיון דהיא אינה שם אבל למ"ד דבעינן עומדת א"כ פשיטא דחשיב משתמר א"כ מה צורך לטור ומחבר לומר משתמר לזה פי' הב"י דפעמים יש חצר גדול ואף שהיא עומדת לא חשיב משתמר מצד עמידתה קמש"ל דבעינן משתמר דוקא וא"כ בכהאי גוונא נהי דמצד סמיכות מהני אבל מצד משתמר לא מהני עד שיהא משתמר בצד הב' על פי ציווי האשה וקושית הט"ז על הב"י לק"מ כמ"ש

(ג) אינה עומדת. התוס' בעירובין ורש"י כתבו דבעינן דוקא בתוך החצר ותמה ת"ג מהא דפריך אי בגג דידה וחצר דידה למה לי אויר גג ומאי קושי' הא בעינן אויר גג כיון שאינה בתוך החצר והתם המעקה חשיב רשות בפני עצמו כמו הגג אבל למעלה מן המעקה דלא משתמר לא חשיב רשות בפני עצמו וכיון דמחיצות החצר עודפות הוי כרשות החצר א"כ כיון שהגיע למעלה מאויר מעקה הכל רשות אחד ונתגרשה ובוודאי לא מיירי דוקא שהיא עומדת כולה בתוך אויר מעקה שהמעקה גבוה יותר מן האשה במתניתין סתמא קתני היתה עומדת וכ"ש בלי מחיצות ולא שייך לומר דדוקא במעקה מיירי הא לא"ה מגורשת בלי אויר גג דלא אוקמה במעקה רק משום דלולא זה אינה מגורשת כלל וכ"ש למאן דמוקי לה בלי מעקה דקשה. ובזה מיושב טפי לשון הברייתא גגה חצירה וקרפיפה מנין להורות דרשויות חלוקות הן וכל שעומדת ברשות זה לא מתגרשה ברשות השני דאינה עומדת בתוכו ולא חשבינן הכל לרשות אחד גבי גט כנ"ל

(ד) אינה מגורשת. הרמב"ם מסיים בזה עד שתעמוד בחצירה משמע מדבריו אפילו בשעת נתינה לא היתה בחצירה ואח"כ באה לחצירה מגורשת דלא כהרמ"ה שהביא הטור גם מוכח דכהאי גוונא מיקרי נתינה ולא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע דכל שאינה עומדת חשיב כנותן לידה והיא ישינה דבננערה אח"כ הוי גט ואפשר דעדיף מינה דהתם בעינן שיאמר הא גיטך אבל הכא משמע כרמב"ם דאפילו הא גיטך לא בעינן רק שתעמוד אח"כ בחצר מגורשת וצ"ע ועיין בסמוך

סעיף ב. (ה) אם נתן בחצרה ואח"כ בא שם ואמר לה הרי זה גיטך יש מי שכתב שאעפ"י שהגט עדיין שם אינה מגורשת עד שתטאנו משם או עד שיטלנו משם ויתננו לה להתגרש בו דבעינן שתהא סמוכה להצר בשעת נתינת הגט לתוכו (ובשעה שאומר לה הא גיטך) וכן בגיטה וחצרה באים כאחד בעינן שעומדת בצר החצר בשעת נתינה ויש חולקין

סעיף ג. נתנו בחצרה שלא מדעתה ואינה עומדת בצד חצרה הרי זו ספק מגורשת

(ה) אם נתן בחצירה וכו'. זהו מה שכתב הטור בשם הרמ"ה וכתב הב"י שהר"ן והרשב"א חלוקין עליו בזה ע"ש שהאריך ואני תמה דפשיטא דאין ענין זה לזה כלל דוודאי עיקר טעמייהו דהרשב"א והר"ן דס"ל דוקא בע"כ הוא דלא מהני בגט מטעם שליחות דאין חבין לאדם רק בפניו אבל מדעתה מהני מטעם שליחות רק כל שהיתה מחזרת להתגרש לא מהני שמא חזרה בה אבל באמרה בפי' תזכה לי חצירי מהני כל שלא בטלה השליחות דהא רצית בפי' בכך ולא גרע חצר משליח ולפי זה מטעם שליחות פשיטא דלא בעינן עומדת בתוכו כדמוכח בש"ס להדיא ומהאי טעמא לא זכרו הר"ן והרשב"א כלל דאח"כ בשעה שאמרה תזכה לי היתה בחצירה רק אפילו לא היתה כלל בחצירה לעולם מגורשת כל שעשתה החצר בפי' לשליח דלא שייך לומר חוב הוא לה אבל הרמ"ה מיירי מטעם ידה דבעינן סמוכה לחצר לכ"ע ובזה כתב דלא מהני רק סמוכה תחילה וסוף אבל בסמוכה בסוף ולא בתחילה וכן להיפוך לא מהני ובהא מודים הרשב"א והר"ן ולא נזכר בדבריהם מזה דבר וכן לא נזכר בדברי הרמ"ה דמטעם שליחות לא מהני כלל בגט אם עשתה החצר בפי' לשליח

ואפשר לומר בכוונת הב"י דכמו דס"ל להרשב"א והר"ן בגט הבא מתורת שליחות דאף דמעיקרא עדיין לא נתגלה השליחות רק אח"כ אמרה תזכה לי חצירי מהני עכ"פ בהא גיטך לכ"ע ולא בעינן שליחות מתחילה ועד סוף וסמוך לא בעינן כל היכי דהוי אבל לא משמע כן בב"י רק דהרמ"ה חולק על הר"ן והרשב"א דלא הוי רק בסמוכה תחילה וסוף ולפע"ד נראה ברור כמ"ש

ועוד אפילו בגוונא קמא שאמרה תזכה לי חצירי אח"כ אין הכרח כלל שיחלוק הרמ"ה ז"ל עליהם ולא הם ז"ל עליו דשאני גט הבא מכח ידה דבעינן סמוך משום דקרא דבידה מורה כידה מה ידה בסמוכה א"כ הכל כידה דוקא בעינן דבשעת נתינה ובסוף סמוכה וכל שלא הי' סמוכה תחילה וסוף לא הוי כידה אבל מטעם שליחות דלא גמרינן מידה כלל שפיר יש לומר דכל שגילתה דעתה דניחא לה ממילא הוי שליח למפרע (ואני מסתפק להר"ן והרשב"א אי גם בנתן גט לאיש בשבילה עשאתו שליח לקבלה אי מהני והיינו בלא עשהו הבעל שליח הולכה כלל רק לזכות עבורה אבל בעשהו שליח הולכה מבואר בש"ס דאם עשתה לשליח לקבלה אח"כ מהני רק משום לא חזרה שליחות אצל הבעל ואי בהא לא מהני ע"כ משום דהתם לא שייך לומר דנעשה שליח למפרע אבל חצר הוא שליח לכל דבר מצד עצמו רק לחוב אינו יכול בע"כ וכל שנתן לחצר מיתלי תלוי וקאי אי רוצית ממילא נתן לשלוחה ואם לאו אינה מגורשת ודו"ק]

ואדרבא נראה לפע"ד דבע"כ יודה הרמ"ה ז"ל דמטעם שליחות מהני דמהאי טעמא כתב עד שתטולנו משם ולכאורה הוא תמוה דכיון דסובר דלא הוי גט כשהוא מונח בחצר האיך יהא גט בנטילתה הא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע ממש וכן תמה הפרישה ולפי הנ"ל ניחא דכל שהיא נוטלת הגט בעצמה נעשה החצר שלוחה ומטעם שליחות לא בעינן סמוכה כלל והא דלא קאמר תזכה לי חצירי אפשר דסובר כמו שאמרו בירושלמי במחזרת להתגרש שמא תזכה בה כמו כן באומרת תזכה לי חצירי חיישינן שמא חזרה בה קודם שאמר לה הא גיטך ובלי הא גיטך לא מהני כמ"ש הר"ן רק הרשב"א והר"ן סוברים דכל שעשתה בפי' לא חיישינן כל שלא ביטלה והרמ"ה סובר דבחצר לא שייך זה רק כל דחייב הוא לה אינו שלוחה לכך כל שנוטלת אותו בידה ואומר לה הא גיטך מהני מטעם שליחות דאז בוודאי היא עושית אותו שליח שהרי נוטלת הגט שיאמר הא גיטך וכל שהגט בידה לא חזרה ועכ"פ ברור דלכך מהני נטילתה מכח שליחות דלא בעינן סמוכות דאל"כ פשיטא דהוי טלי גיטך מעל גבי קרקע וגם בהך עובדא בש"ס דאמרו לא חזרה שליחות אצל הבעל מבואר דבשליחות מהני כה"ג דהא התם נמי עשתה לשליח שלו שליח אח"כ כשהי' הגט בידו כבר ומ"מ מהני לולא דלא חזרה שליחות אצל הבעל ודוחק לחלק דהתם השליח הוא שליח של בעל קודם משא"כ בחצר דאינו שליח של בעל כלל ולפי זה התם אם לא עשהו הבעל לשליח כלל רק לזכות עבורה לא הוי מהני והוא דחוק לכן העיקר כנ"ל ודו"ק]

אמנם עיקר דברי הרשב"א והר"ן צ"ע לפע"ד כי נראה לי ברור דמה דקאמר רב אשי גבי גט חוב הוא לה ואין חבין לאדם רק בפניו הכוונה דבגט לא הוי החצר שליח כלל אפילו נתרצית האשה בחובתה וטעמא שאין החצר בגדר לעשותו שליח רק דרבי קרא שהוא מצד עצמו שלוחו של אדם לזכות