תפארת יעקב אבן העזר גיטין קמז

סעיף ד: אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי ואמר לה בשעה שמסרו לה כנסי שטר חוב זה ה"ז גט (י) אע"פ שלא אמר ה"ז גיטך (יא) ויש מי שאומר דה"מ באומר לעדים שלא בפניה אבל אם אמר בפניה ובשעה שמסרו לה אמר לה כנסי שט"ח זה ה"ז ספק מגורשת אכל אם לא אמר תחלה ראו גט זה שאני נותן לה ואמר לה כנסי שט"ח זה צריך לומר לה ה"ז גיטך אבל א"צ ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה ויש מי שאומר דה"מ באומר כנסי שט"ח זה אבל אם אמר לה זכי בשט"ח זה אין לה תקנה עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה ה"ז גיטך

(י) אף שלא אמר הרי זה גיטך. לפי דעת הרמ"ה כפי מה שרצה הב"י לפרש דכל היכי דיש לחוש לביטול אפילו הא גיטך ואפילו שיחזור ויטלנו לא מהני רק גט שני א"כ מנין למדו דהתם לא בעי הא גיטך רק דס"ד ביטולי' בטלי' ואפילו הא גיטך לא מהני קמש"ל דלא הוי כמו כנסי שט"ח דעלמא ומזה מוכח דעיקר טעמא דכנסי שט"ח משום ביטול ומ"מ מהני הא גיטך א"כ שם דלא חיישינן לביטול לא בעינן הא גיטך ולפי זה מוכח דאפילו חיישינן מ"מ הא גיטך מהני דמ"מ לא ביטלו לגמרי רק שיהא עכשיו כשט"ח דאל"כ לא הי' נותן לה ומ"ש הרמ"ה צריכה גט שני היינו להורות דלא נימא דוקא כשהגט ישנו לפנינו עדיין אז לרווחא דמילתא יחזור ויתננו לה מחשש ביטול אבל דיעבד אם נשרף ונאבד לא חיישינן קמש"ל דצריכה גט אחר דחשש גמור הוא כל שאמר בפני'

(יא) ויש מי שאומר. זהו מה שכתב הטור בשם הרמ"ה וכן משמע מפירש"י אבל בש"ס שם לא משמע כן דוודאי יש להבין דמקשה פשיטא ומשני מהו דתימא וכו' ויש להבין אי הכוונה פשיטא דדמי להך דריב"ג א"כ מאי משני דבא לומר מה דלא שמעינן מריב"ג א"כ האיך קאמר מעדותו נלמד מה שאין ענין כלל לזה וברור או דהכוונה בקושיא דוודאי עיקר מילתא דריב"ג להשמיענו אף דבשעת גירושין משלחה וחוזרת הוא כיון דאח"כ יודעת הגירושין מהני כמ"ש התוס' ריש פרק חרש דמקשה לרבא דהא עדיף טפי מריב"ג דהא אמר לעדים ראו גט שאני נותן והיא שומעת ויודעת דגט הוא ואהא משני דהא דמי לריב"ג דאינה יודעת כיון דקאמר כנסי שט"ח חושבת דבטלי' ואי בעינן דעתה לא הוי גט קמש"ל דמעדותו של ריב"ג נלמד דהוי גט ואי הכוונה דהיא אינה יודעת אין כאן קושיא כלל לרבא רק לפי זה יש להבין באמת מנין להם דרבא מיירי בשומעת הוי לי' לומר דרבא באינה שומעת כפירש"י

לכן נראה דעיקר הקושיא כך דוודאי לא שייך לומר דרבא יאמר דנלמד מריב"ג הך דינא ממש שאמר ריב"ג דלא בעינן דעתה וע"כ דרבא לומד מעדותו דין אחר והיינו דלולא עדות ריב"ג הי' מקום לומר דבטלי' ומעדותו של ריב"ג נלמד שיש לומר משום כיסופא בא להטעותה ואי הוי בעינן דעתה לא הי' באפשר לומר כן דאי להטעותה אינו גט רק לפי דברי ריב"ג יש לומר כן א"כ נלמד דאין לחוש לביטול ולפי זה מוכח דהי' בפני האשה דא"כ בלי ריב"ג הי' פסול בלי חשש ביטול דליכא דעתה וע"כ דמצד דעתה לית הכא לפי שאמר גט הוא רק חשש ביטול יש ותליא בדינו של ריב"ג דלפי דעתו דלא בעינן דעתה אין ראי' דביטל רק להטעותה אמר כן ועמ"ש לעיל סי' קל"ו בזה

סימן קלט. דין קבלה מידו ואם זרק לה ולחצרה ובו יח סעיפים

סעיף א. זרק לה הגט (א) בחצרה בין שהוא קנוי לה או שאול או מושכר הרי זו מגורשת בד"א כשהיא עומדת בחצרה והוא (ב) משתמר לדעתה אבל אם (ג) אינה עומדת שם אע"פ שהוא משתמר לדעתה (ד) אינה מגורשת

(א) בחצירה. בש"ס פרק הזורק אין לי אלא ידה גגה חצירה וקרפיפה מנין וכו' ויש להבין שזכרו רשויות חלוקות גג וחצר וקרפוף ולכאורה הוי סגי להו לומר רשותה מנין ולכאורה הי' נראה דרשויות הללו כל אחד גדול מחבירו וא"כ כיון דבעינן סמוכה כידה דהיינו שתהא עומדת שם א"כ הוי ס"ד דרשות קטן כגג ועומדת שם הוי דומי' דידה בסמוכה אבל בחצר הוי ס"ד דלא מיקרי סמוכה וכן קרפוף לא נלמד מחצר קמש"ל דאפילו רשות גדול מאוד כל שעומדת שם חשיב סמוכה כידה אמנם עדיין יקשה להך מ"ד דסובר אפילו עומדת בציפורי וחצירה בעכו מהני למה חשיב תנא רשויות חלוקות ואפשר דבא להשמיענו דלא נימא דרשות אחד הוא וכל שזרק לה ברשותה אפילו נח ברשות אחר הוי גט מרשות הראשון קמש"ל דלא רק רשות חלוק הוא וכל שלא נח באותו הרשות לא נתגרשה רק ברשות הב' לא למפרע משעה שעבר ברשות הראשון וכ"כ הב"ש לקמן סוף ס"ק ז' בגג וחצר וזרק הגט מחצר לגג ונח בגג אפי' גג וחצר דידה לא נתגרשה רק משנה בגג או שבא לאויר גג ולא מאויר חצר ועמ"ש שם ועמ"ש סוף ס"ק ג'

ועל מה שלמדו דחצירה מהני פירש"י ז"ל דהלימוד היא מדקאמר ונתן בידה הא בידה יתננו מזה מוכח דונתן מ"מ ובידה לענין חצר המשתמרת (ולא ידעתי למה נקט רש"י ז"ל כר' אושעי' כהך מ"ד דסובר מה ידה בסמוכה דהלכה כוותי'] ואיכא למידק הא במרובה למדו גבי גנב מהמצא תמצא דמודה בקנס פטור ופריך והאי להכי הוא דאתי הא מיבעי לי' לגגו חצירו וקרפיפו ומשני דהוי לי' לומר המצא המצא או תמצא תמצא מדשני קרא ש"מ תרתי והשתא לפירש"י ז"ל לק"מ דשפיר נלמד רשותו מדלא קאמר ואם בידו תמצא מדקאמר המצא תמצא בידו ש"מ רשותו כמו כאן בגט ומכפל הדברים נלמוד למודה בקנס ואולי כוונת רש"י דוודאי עיקר הלימוד מדכתיב ב', פעמים ונתן בידה רק דס"ד לומר דקרא קפיד בידה דוקא דלא נימא דומיא דידה משתמר וסמוך קמש"ל בידה דוקא וכך יש לנו לומר טפי ממה שנאמר דבידה לאו דוקא וקרא בידה כתיב לזה אמר דאי ס"ד כך הוי לי' לומר ובידה יתננו ואז וודאי הוי אמרינן בידה דוקא ומה צורך ונתן בידה שנית וע"כ דכפל הדברים להורות דנתינה מ"מ סגי ובידה למשתמר וסמוך או אפשר דלא דמי להך דגנב דהתם לא שייך לומר כ"כ בידה ברישא כמו הכא בגט ודו"ק

והנה הר"ן ז"ל כתב לפרש דהלימוד הוא מדכפל קרא ונתן בידה אין מיעוט אחר מיעוט רק לרבות ובזה יש ליישב דברי הטור ריש סי' קל"ח שכתב דהלימוד דחצירה מהני מדלא כתיב ונתן לה רק ונתן בידה ש"מ אפילו לרשותה ותמה הב"י מסוגי' הנ"ל ולפי הנ"ל ניחא דסובר כפירוש הר"ן הנ"ל ועיקר הלימוד כיון דכתיב ונתן בידה ברישא כבר נשמע בידה דוקא ולמה נקט בתר הכי בידה ש"מ דהאי נמי למעוטי ואין מיעוט אחר מיעוט רק לרבות ש"מ רשותה ג"כ וזה ברור

(ב) משתמר לדעתה. ואף דבש"ס משמע דרק מ"ד דלא בעינן עומדת מוקי קרא להכי אבל מ"ד דבעינן עומדת סובר דידה לסמוכה מ"מ יש לומר דכ"ש דסובר