תפארת יעקב אבן העזר גיטין קמד

סעיף ג. שייר בעל אחותה או ששייר מי שעתיד עדיין להוליד או שאמר לה (ז) חוץ מזנותך (או חוץ משלא כדרכו) (טור) או חוץ משטר וביאה או חוץ מהפרת נדריך או חוץ מירושתך ה"ז ספק מגורשת

(ז) חוץ מזנותך. עי' ב"ש דלהיפוך ודאי הוי שיור. ובש"ס שם דקאמר לריה"ג אי בעל מנת הרי הותרה בזנות אלא בחוץ משמע דבחוץ לא הותרה בזנות אבל אי הותרה בזנות לא הוי שיור אבל כבר הוכחתי בהכרח ממשנה גופא דבכה"ג הוי שיור אבל מסיפא חוץ משטר וביאה ליכא למידק דבעי אפי' תימא דחוץ מזנותך הוי שיור וכן להיפך. וכתב עוד הב"ש דבמי שאין תפיסת קידושין והתנה על זנות ל"ה שיור ולא ידענו מאי קאמר אי בערוה דאיכא מיתה או כרת בזנות פשיטא דל"ה שיור כגון אבא ואביך ובקטן דליכא מיתה וכרת בזנות פשיטא דהוי שיור אף שאין בו תפיסת קידושין ועכו"ם ועבד שאין מיתה וכרת וליכא תפיסת קידושין מבואר להדיא דל"ה שיור

סעיף ד. אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר לה (ח) בשעה שמסר לה הגט הרי את מותרת לראובן ושמעון או שאמר הרי את מותרת לראובן או שאמר הרי את מותרת לשמעון או שאמר (ט) אף לשמעון הרי זו ספק מגורשת

(ח) בשעה שמסר לה הגט. הב"י הביא תשו' הרא"ש דאין לפרש דכבר מסר לה דהאיך מצי לאסור מה דכבר שרי. והוא תמוה לכאו' דתינח לר"א אבל לרבנן דל"ה גט הרי אסורה לכל א"כ פשיטא דיכול לאסור שנית מה דכבר שרי אבל באמת דבריו נכונים דודאי יש לתמוה דמה נפשך אי חושב הבעל דהוי גט מה שנתן לה מעיקרא א"כ האיך יכול לאסור א"כ ע"כ דלהתיר הי' כוונתו וע"כ דחשב דאינו גט א"כ למה חזר ונתן לה כיון דמעיקרא ידע דלא מהני כ"ש השתא ואי הי' דעתו שלא יהא גט למה חזר ונתן הא בלא"ה אינו גט וע"כ דחשב דבאמת הוי גט כר"א א"כ האיך יכול לאסור מה שכבר גירש ומזה מוכח דע"כ בשעה שמסר קאמר

(ט) אף לשמעון. עיב"ש שהעתיק דברי התוס' דה"ה אף לראובן והב"י הביא ג"כ דברי התוס' הללו ובש"ע לא הביאם וברור דטעמו דס"ל כדברי הרמב"ם דאת"ל דוקא לכך נשמרו דלא נימא דבהא ליכא ספיקא כמו לראובן גרידא וכן הביא הב"י דברי התוס' על הרמב"ם אבל לפי מה שפסק בש"ע כהר"ן דכלהו ספיקא אין נ"מ דבלא"ה הוי ספק כמו לראובן גרידא ותימה לענ"ד על הבי"ש שהעתיק דברי התוס' על דברי המחבר כי בכוונה השמיט המחבר וכמ"ש

סעיף ה. אמר לה ה"ז גיטך והרי את מגורשת ממני היום ולמחר את אשתי (י) הרי זו ספק מגורשת

(י) הר"ז ספק מגורשת. והרמב"ם פסק דאינה מגורשת מכח הסוגי' דקאמר לעולם לאפוקי מדבעי מיני' רבא מר"נ ורש"י פי' משום לעז וכן בהך לאפוקי מדר"י פי' כן אף דהלכה כר"י ולכאו' דבריו מוכרחין דאל"כ תיקשי לימא ודן לאפוקי מרבנן כמו דקאמר לאפוקי מר"י וע"כ דשאני הך דהלכה כך משא"כ ודן דהלכה דבעי' ודן אבל הרמב"ם לא מפרש הך בעי' כפירש"י רק אליבא דרבנן מבעי' לן ולכ"ע בעינן ודן כמ"ש לעיל סי' קכ"ו באריכות ע"ש [והא דקאמר אתקין רבא נראה לי דלא קאי כלל על נוסח הגט כמבואר שם בלשון רק על שטר ראי' שנתגרשה ודו"ק היטב ובזה מיושב מה שנזכר איך שאין לשין מכוון בגט ובזה מיושב ג"כ מה שיש להבין מאי ראי' איכא שאני כתב מאמר דמ"מ נכתב הגט שלא כהוגן ולפי הנ"ל ניחא וצ"ע באמת להמקילין בכתב כך מה דינו לדידהו)

והנה הטור הביא בשם הרמ"ה דעל מנת שלא תהא מותרת לפלוני וודאי הוי שיור ולא נתברר טעמו ונראה דסובר דוודאי מוכח בש"ס דבחוץ נמי כל שעברה הגט בטל דאל"כ עד דפריך בחוץ מישרי שרי הא בלא"ה אין הגט בטל כלל ועוד דהא פשיטא דהך ברייתא דסבירא לה דנחלקו בעל מנת פליגי על הך ברייתא דמודה ר"א דהא סובר דאינה מגורשת כלל והאיך תהא מותרת לזה שנאסרה עליו וא"כ יש לומר דאפילו אי בחוץ פליגי לית לן הך ברייתא ולמה לא פריך בפשיטות דהא בחוץ לא בטל הגט כלל דלא הוי תנאי וכן בסמוך שם דפריך אי הכי כל תנאי דעלמא נמי משמע דמתורת תנאי אתינן עלה והשתא יש להבין מה הפרש בין חוץ לעל מנת וברור דבחוץ התנאי שלא תהא מותרת כלל לפלוני ובעל מנת התירה לכל אדם רק תנאי מן הצד שלא תנשא לא שלא תהא מותרת להנשא ולכך סובר הרמ"ה דכל שאמר על מנת שלא תהא מותרת להנשא הוי ממש כמו חוץ ובלא"ה כבר העליתי דאפי' בעל מנת שלא תנשאי ולא תבעלי הוי שיור ויש לי עוד דברים בסוגי' זו וקצתן יתבארו בסי' קמ"ג כי שם מקומו וקצתן לפי שאינו נוגע לדינא לא כתבתי פה

סימן קלח. דין נתינת הגט בידו ובו ד' ד' סעיפים

סעיף א. אמר לה (א) טול גיטך מע"ג קרקע (ב) אינו כלום ואפילו היה מונח ע"ג ידו (ג) והיא קרובה אליו ולקחתו משם אינו גט כיון שלא סייע בנטילתו אפי' היתה ידו סגורה והגט מתוכה ופתח הוא ידו ונטלתו מתוכה שסייע בנטילתו אפ"ה אינו גט כיון שלא קירב גופו אליה ואם הגט תחוב לו תחת חגורתו על מתניו וצמצם מתניו ונתחלחלו והטה עצמו לה ונטלתו קרי ביה שפיר ונתן אבל אם צמצם מתניו ולא הטה עצמו אליה או שהטה עצמו ולא צמצם מתניו לא הוי נתינה ויש מי שאומר שאם היה קשור על ידו או על יריכו והרכין לה בגופו או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו ואמר לה הרי זה גיטך ה"ז גט

(א) טול גיטך מעג"ק. לשון הטור אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה דנתינתו צריך שיהא מידו ממש או מיד שלוחו אבל קבלה אינה צריכה שתקבל בזה ממש אלא לרשותה וכו' [ועב"י מ"ש בזה והט"ז הקשה עליו ולק"מ ואין להאריך] והנה בהך עובדא דשכיב מרע דנתן רבא עצה להקנות המקום בשבת שהגט מונח בתוכו וגיטה וחצירה באין כאחד ולפי דברי הטור הנ"ל דכללא הוא דוקא מידו או משלוחו א"כ למה התם מהני הא לא קיבלה מידו ונהי דמצד קבלתה מהני דחצירה הוי כידו אבל נתינתו לא הי' כהוגן שלא נתן בידו ולא ע"י שלוחו והנה התוס' שם כתבו לחלק דלא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע כיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאלו נתנו לה הרי מבואר לכאו' דלא כהטור רק כשבא מרשותו הוי כבא מידו וא"כ קבלת האשה ונתינת בעל שווין ממש

אך יש להבין בגוף דברי תוס' מ"ש מטלי גיטך מעג"ק דבא הגט מרשותו לידה לא מהני וכאן דבא מרשותו לרשותה מהני, וכי עדיף רשותה מידה וצריך לומר דדוקא בטלי מעל הקרקע מה שבא הגט מרשותו לידה לא ע"י הבעל הוא רק בלקיחת האשה מן הקרקע בא השתנות הרשות ולא הי' רק ציווי הבעל בלבד לכך לא מהני אבל כשבא השתנות הרשות ע"י הבעל דהיינו ע"י שהקנה לה הרשות נשתנה הגט מרשותו