תפארת יעקב אבן העזר גיטין קמב

(ח) אין מגרשין בשבת. זהו מן התוספתא פרק משילין וכתבו התוס' בגיטין (דף ע"ז) דלכך לא נזכר במשנה פרק משילין דין זה דאין מגרשין כדקתני אין מקדשין ואין דנין משום דבשכיב מרע מותר ותמהני דהם הם כתבו פרק משילין בשם ר"ת והשיגו על פירש"י דהא דמשני התם דאיכא דעדיף מיני' הכוונה דאי ליכא דעדיף מיני' באמת מותר אלמא דנקט לא מקדשין ולא דנין אף דאיכא גוונא דמותר באין לו בנים וליכא דעדיף מיני' א"כ למה לא תני ולא מגרשין ובשכיב מרע באמת מותר ואפשר לומר דעיקר האיסור של הגירושין מכח טלטול הגט או איסור הקני' של המקום בשבת אבל קידושין ודין הם בעצמם באיסור אי אפשר דמ"מ כיון דבברי בלא"ה אסור מכח הטלטול והקני' ובשכיב מרע הכל מותר לכך לא הוצרך להשמיענו כי דין הטלטול והקני' כבר נזכר במקומות רבים בשבת שהוא אסור

ובזה יש לפרש כוונת התוס' שזכרו פירש"י דיש בזה איסור טלטול הגט וכתבו אח"כ אע"ג וכו' לכאורה אין ענין זה לפירש"י כלל ורחוק מאד לומר דבאמת אין ענין לפירש"י דאין דרך התוס' להזכיר פירש"י מבלי שחידש בו דבר לכן נראה בכוונת התוס' כך דוודאי בלי פירש"י הוי משמע להו דהטלטול מותר בגט כדעת קצת פוסקים רק האיסור לפי שהי' דרך רשות הרבים והשתא ניחא מה שאמרו בהך תוספתא אין מגרשין בשבת היינו בברי ובשכיב מרע מותר אבל לפירש"י דיש בזה משום טלטול הגט תיקשי מה זה שאמרו אין מגרשין בשבת הא בלא"ה אסור לטלטל וע"כ דקמש"ל דאפי' בשכיב מרע אסור דגבי' יש להתיר ע"י קנין מ"מ אסור לגרש וא"כ תיקשי לרבא דהכא ועל זה תירצו דשכיב מרע מותר ובאמת לא זכרו במשנה הך דאין מגרשין מהאי טעמא גופא משום דבלא"ה אסור לטלטל והטלטול כבר נזכר במקומות רבים בשבת ובשכיב מרע הכל מותר וזה שכתבו אח"כ ולא הוי טלי גיטך מעג"ק להורות דאם הקנה קודם שבת הוי טלי גיטך מעג"ק לכן בברי לא משכחת לה רק בשכיב מרע וצ"ע ועיין לקמן (סי' קל"ח) מ"ש בענין זה

(ט) ואם השעה צריכה לכך וכו' יקנה לה. ואף דהתירו לגרשו להקנות מ"מ לא התירו הטלטול כמ"ש הב"ש ולפענ"ד נראה פשוט דהגירושין עיקר האיסור לא הי' בשכיב מרע והקנין אין הכוונה להקנות ולעשות עסק מקח וממכר רק כוונת הקנין שתתגרש אבל הטלטול שאסרו בכל מקום בלי הגירושין כלל לא התירו כדי לפטרה מיבם. עוד הקשה הב"ש דהוי מוקדם ולפי מה שהעליתי לעיל סי' קכ"ז באריכות דכל גט שנכתב כהלכתו אף שניתן אח"כ אין לו דין מוקדם דתקנת חכמים לא היתה רק על העדים והסופר שלא יכתבוהו רק כפי תקנתם וכל ששינו פסלוהו אבל כל שכתבו כהוגן ולסיבה אירע שנתעכב והם לא הי' להם לחוש שוב אין בו פסול וכן מצאתי להדיא בהרמב"ן בחידושיו ע"ש א"כ ממילא ה"נ לק"מ. ומ"מ להפוסקים לעיל סי' קכ"ז דצריך שליח ולקצתן אפי' שליח לא מהני צ"ל כמ"ש הב"ש ועוד אפשר דכמו דהקילו הקנין והגירושין בשכיב מרע בשבת כמו כן הקילו בתקנה זו בשכיב מרע בפרט דליכא חשש פרי בשבת

והנה התוס' הקשו הא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע ותרצו כיון שבא מרשותו לרשותה הוי נתינה ולא נתבררו לי דברים הללו דא"כ בטלי גיטך מעל גבי קרקע נמי נימא הכי דמ"מ יצא הגט מרשותו לרשותה וכי עדיף רשותה מידה והי' אפשר לומר דהא דלא מהני בטלי גיטך מעל גבי קרקע היינו בקרקע דלאו דילי' אבל בקרקע שלו מהני והא דפריך בשלפתו מאחוריו מרבא משום דמעיקרא לא הוי נתינה ואח"כ הוא ברשותה דידה לא מקנייא לי' אבל הך סוגי' דספ"ב משמע להדיא אפי' בקרקע דידי'. לכן נראה לי דדוקא בנותן לה הגט בלבד בעינן נתינה הראוי' לנתיצת הגט אבל בנותן לה ע"י קרקע נתינת קרקע חשיב נתינה כה"ג ע"י קנין ומיקרי שפיר נתינה. או אפשר דדוקא טלי גיטך הקפידו אבל כל שבא לידה שנעשה שלה שלא ע"י נטילתה חשיב נתינה ודו"ק ועמ"ש לקמן (סי' קל"ח סק"א)

סימן קלז. צריך שיתירנה היתר גמור ובו ה סעיפים

סעיף א אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני (א) או אלא לפלוני (ב) אינו גט (ג) כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו ויאמר הרי את מותרת לכל אדם אבל אם אמר ע"מ הרי הוא כשאר תנאי הגט בין אמר לה ע"מ שלא תנשא לו (ד) או ע"מ שלא תבעלי לו או ע"מ שלא תהיה לו. ויש מחמירין אפי' באומר ע"מ (הר"ן בשם י"א והרשב"א בשם הרמב"ן) ויש להחמיר לכתחלה ואם חושדה מאדם יאמר לב"ד והם ימחו בידם שלא ישאו זה את זה (מרדכי ריש המגרש)

(א) או אלא לפלוני. כ"כ כל הפוסקים ומשמע מדבריהם דהם מפרשים המשנה דכך באמת בלשון הזה אמר ולפ"ז האבעי' בש"ס באומר לשון זה חוץ הוא או על מנת הוא ולפענ"ד הוא תמוה דלפ"ז האיך אפשר להסתפק דאלא על מנת הוא למ"ד דאפי' בעל מנת בעינן משפטי התנאים א"כ אי כך אמר הרי חסרו משפטי התנאים ובלא"ה מעשה קיים בלי תנאי ועוד דלמה לא קאמר נפ"מ בין ע"מ לחוץ כלהו הא דאמרי' לקמן דמודה ר"א בחוץ דמותרת לאחר שנתאלמנה לפלוני ובע"מ לא וברור דאי משנה בעל מנת מיירי הכוונה שאמר בפי' על מנת וכל משפטי התנאים רק הספק אי כוונת התנא שאמר חוץ או על מנת ולפ"ז יש לדחות ראיית התוס' והר"ן דרבנן מודי אפי' בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי ויתבאר בסמוך

(ב) אינו גט. עי' ב"ש דאינו גט כלל אפי' לפסול לכהונה ובש"ס דילן מוכח להדיא להיפוך דהא קאמר: ורבנן איסור כהונה שאני הרי דמודים לר"א דנפסלה לכהונה ונראה דסובר דהך דלמד טעמא דר"א מויצאה והיתה לאיש אחר סובר דלא נפסלה לכהונה כלל ולית לי' הך דרשה דאפי' לא נתגרשה רק מאישה וכן נמי הנך דנחלקו בתר הכי אי מתני' רשב"א או כרבי דהך דמוקי לה כרשב"א סובר כהך מ"ד דלמד מלאיש ור"י לטעמי' דלמד מכהונה א"כ ממילא מצי אתיא כרבי וכיון דר' ינאי וחזקי' תרווייהו לית להו דר"י פסק ר"ח כוותייהו ומ"מ העיקר כדעת רוב הפוסקים דפסולה לכהונה

(ג) כיצד יעשה. כן היא במשנה והקשה בספנ"י דהוי לי' להתנות בעל מנת לפום מה דמסיק בעל מנת מודי ומתוך זה ביקש לומר דלא מהני על מנת כפי סברת הר"ן דאינו מועיל הא גיטך והוא תמוה דמ"מ הוי להו לומר דיבטל בפי' דבריו הראשונים ויתנה בעל מנת דבהא ודאי מהני ומתוך זה נראה לי ראי' לדברי האומר דעל מנת שלא חנשאי דוקא מהני ולא על מנת שלא תנשאי ולא תבעלי דהוי כמו חוץ ולפ"ז לא שייך לומר כיצד יעשה שיתקיימו דבריו דהא בחוץ כלל זנות ונשואין וזה בהכרח מוכרח לבטל דבריו רק להתנות תנאי אחר שלא כפי מה שאמר קודם בהא לא איירי מתני' דמי ימחה בידו להתנות תנאי שירצה אבל תנאי כפי מה שאמר קודם זה אי אפשר דהוי כמו חוץ

(ד) או על מנת שלא תבעלי לו. כ"כ התוס' וראייתם מדבעי למימר אלא על מנת והאי ודאי כולל זנות