תפארת יעקב אבן העזר גיטין קמא

ומשלחה ואינה חוזרת היא ואפי' ריב"נ דפליג בחרשת מודה בהא ואהא משני דס"ד כיון שאמר כנסי שט"ח בטלי' לגט ובהא פקחית דמי לחרשת דג"כ אינה יודעת אם כוונתו לגירושין כיון שאומר כנסי שט"ח תדע דלולא דאמר לעדות באמת ל"ה גט כמתני' דהכא והיא אינה יודעת דאמר לעדות מ"מ כיון דאח"כ נתברר לה דהי' כוונתו לגירושין מהני כמו בחרשת דריב"ג ועכ"פ מוכח דלולא דאמר כנסי שט"ח לא הי' דומה לחרשת כלל ועדיף מינה דמקרי שפיר דעת האשה ג"כ דהיינו דמקשה פשיטא כנ"ל ולפ"ז אין ליישב ג"כ דהך דרבא בעסוקין דמ"מ הך דחרשת לא שייך עסוקין דמ"מ אינה יודעת ולפ"ז בהכרח מוכח מסוגי' דהתם דלא בעינן דעת האשה כלל ואפי' אין עסוקין מהני לגבי אשה

אך בהא עדיין י"ל כמ"ש הרז"ה דמ"מ בעינן שיוציא בפיו וזה באמת לא מוכח מסוגי' דהתם כלל דהא גילה דעתו לעדים והוציא בפניהם בפיו. והנה מוכח מדברי הרז"ה דאין חילוק כלל בין כנסי שט"ח וכל הני דמתני' או סתמא רק כל שהוציא בפיו סגי וצריך לומר לדעתו הא דנקט כל הני לרבותא דאפ"ה הרי גיטך מהני אבל מדברי הראב"ד ז"ל שהביא הרז"ה מוכח דלא בעינן בגט כלל שיוציא בפיו ואפי' עסוקין לא בעינן והתם דוקא בקידושין רק בהני דמתני' שאני דכנסי שט"ח חשיב כביטול ולדעתו כל בסתמא אפי' בלי עסוקין לא בעינן שיאמר כלל רק בקידושין לא בגירושין והרז"ה הקשה עליו אי משום ביטול תיקשי לר"ש דסובר אינו חוזר ומגרש בו ולק"מ דהתם שאני דביטל שלא ליתנו לאשה כלל אבל הכא כיון שנתנו לה ע"כ לא ביטלו רק לענין שכל זמן שלא יאמר הר"ז גיטך יהא חשיב כשט"ח בידה וכן דקדק הראב"ד בהדיא עיי"ש. ודעת הרמב"ן והר"ן הוא דעסוקין ודאי בעינן אפי' בסתמא כדמוכח בתוספתא רק דבהני דמתני' אפי' עסוקין לא מהני ומ"מ צריך לומר דמודה הרמב"ן להרז"ה דרק שיוציא בשפתיו בעינן לא שיודיע לאשה דוקא כדמוכח פרק חרש כמו שבארנו רק במה דסובר הרז"ה דבכל גוונא תליא בעסוקין ולהרמב"ן בהני דמתני' לא דאפי' בעסוקין לא מהני וכבר בארנו מה שיש לדחות ראיית הרמב"ן מתוספתא. ודעת הרמב"ם ז"ל בזה נראה שהוא כדעת הראב"ד ז"ל דעסוקין לא בעי' רק בקידושין כמש"ל רק דבהא סובר דבלי שידבר בעסקי גירושין כלל פסול דרבנן הוי עכ"פ כנ"ל גם מוכח מדבריו דמודה בזה לדעת הרמב"ן דבכנסי שט"ח אפי' עסוקין לא מהני כמ"ש לעיל רק דבזה יש להסתפק בשלפתו מאחוריו דמדברי הר"ן ורמב"ן מוכח דבהא נמי אפי' עסוקין לא מהני ואולם ברמב"ם יש לדקדק מדלא ערבינהו כנסי שט"ח ושלפתו מאחוריו בהדדי כמו במשנה ש"מ דסובר דלא דמי להדדי דנהי דהא ודאי ע"כ מודה דגם בשלפתו אינו גט בלא אמר הרי זה גיטך דהא בהדיא קתני במתני' בתרווייהו אינו גט אבל בהא סובר לחלק דבכנסי שט"ח אפי' עסוקין לא מהני דחשיב כביטול כנ"ל אבל שלפתו מאחוריו נהי דנתינה גרועה הוא אבל למה לא יועיל עסוקין כמו הרי זה גיטך דאח"כ כיון דעסוקין חשיב בעלמא כאומר הר"ז גיטך בפי'. ובודאי ל"ש לומר דנתינה גרועה חשיב כביטול זה נ"ל בטעמו של הרמ"א ז"ל ונראה דמזה הוציא הרמ"א דינו דבסתמא פסול דנהי דבכנסי שט"ח איכא למימר דקמש"ל אפי' עסוקין לא מהני אבל שלפתו מאחוריו למה לי הא בסתמא נמי עכ"פ בעינן מדבר על עסקי גיטין ומזה דייק דבסתמא פסול הוא ולא בטל משא"כ בשלפתו מאחוריו [והנך רואה כי רוב הפוסקים דעתם דהנך דמתני' בדוקא נאמרו ולפ"ז יש לפקפק בדברי הרא"ש מה שפילפלו בדעת ר"ח כי יש לפרש דבריו בענין אחר כפי דיעות הפוסקים הנ"ל ולכך מפרש לה בנתינה גרועה אבל בקירב עצמו סובר דהוי נתינה מעלי' והוי כסתמא ויתבאר לקמן סי' קל"ח בס"ד]

כל זה בארנו דעת הפוסקים ז"ל בענין זה ודברי ר"י בתוס' הם כנגד כולם דהא ליכא למ"ד להצריך בסתמא דעת האשה והסוגי' דפרק חרש אי אפשר להולמה כלל לדעתי בפרט דמשמע מדבריו אפי' בעסוקין ולפ"ז יש לתמוה הרמ"א שהעתיק בפשיטות דעת ר"י מדברי התוס' הנ"ל ודברי הטור לא נתברר לי דבריש דבריו משמע כדעת ר"י ולקמן סי' קל"ח לא זכר דהעדים יודיעו להאשה רק במה שמודיע לעדים סגי והיינו דלא כר"י וצ"ע ולדינא בעסוקין אפי' הוציאה בפי' לא בעי' ואפי' בלי עסוקין יש לצדד להקל בסתמא כשהוציא בפיו עכ"פ וכ"ש בנשאת בצירוף דעת הרמב"ם הנ"ל דבסתמא אינו רק פסול דרבנן ולא תצא

סעיף ו. אם יש אחד בעיר ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו אינו יכול לגרש (ז) אלא בפני האחד: הג"ה. ואפי' יצא גט מתחת יד אחת אינה מגורשת עד שתביא ראיה שגירשה בפני האחר או תביא עידי מסירה שזהו שגירש את אשתו (ר"י ח"ה) י"א דאם שמות המגרשי' שוות אע"פ שאין שמות הנשים שוות מ"מ יכתבו סימן במגרש או מצד כינוי שלו (בסדר גיטין) או שהאחד כהן והשני אינו כהן (פרקי מהרא"י סי' ו') ולכן נהגו לתת הגט ברבים שאם היו בעיר שנים ששמותיהם שוים (שיהיה). אצל הגט (חדושי אגודה פ' כל הגט)

(ז) אלא בפני האחד. עב"ש שכתב דלדעת התוס' לר"מ אין מגרשין כלל רק בסי' ואנן חיישי' לדר"מ ג"כ והנה מה שגימגם בדברי הרמ"א שכתב ולכן נהגו אינה קושיא כי הכוונה דישמעו דשם זה מגרש יודיעו שיש עוד אחר שיכתבו סי' אבל בלא"ה נראה לפענ"ד דאין לחוש לדברי התוס' הללו דפשיטא דעיקר הכוונה הא דמוקמינן פרק כל הגט בע"מ וכר"א משום דלר"מ דלא בעינן ע"מ ומתני' סתמא קתני ממילא מיירי בלי ע"מ אבל לר"א דע"כ בעי' ע"מ מוקי לה בע"מ אבל פשיטא דגם לר"מ מהני ע"מ תדע דאי ס"ד דלר"מ בעינן מוכח מתוכו אפי' ידעינן בבירור מי המגרש ומי המתגרשת א"כ מה ביקש רבא במה שאמר זאת אומרת דמה בכך, מ"מ הא לא מוכח מתוכו ואפי' אי לא חיישינן לנפילה וליכא למימר דהא גופא רצה רבא למידק דלא בעי' מוכח מתוכו דלא כפרש"י שם משום חשש נפילה חדא דאפי' אי בגיטין בעי מוכח מתוכו אבל בשטר לא משמע דבעי' כל שידענו שזה המלוה וזה הלוה ועוד כיון דקיימ"ל כר"א מה ביקש רבא להוכיח דין מוכח מתוכו לר"מ וע"כ דגם לר"א מוכיח דלא חיישינן דשל אחר הוא ואהא משני בע"מ וכר"א אתיא דלדידי' אין דוחק לאוקמא בע"מ כיון דבעי ע"מ יש לפרש דבאמת צריכין להעיד בפנינו דהיא היא ונידון הקושיא שהקשו התוס' מפרק גט פשוט לפי הנ"ל לק"מ ובלא"ה כתבתי (בסי' ק"כ) ליישב בטו"ט ע"ש ודברי הרשב"א שהביא ב"י תמוהין מאד ותוכן כוונתו דנהי דהתם אפי' במכירין אין כותבין רק זה בפני זה אבל במכירין אינו רק חשש בעלמא ומדינא מגורשת ומשום עגונא גבי שליח הקילו ודו"ק

סעיף ז. (ח) אין מגרשין בשבת (ט) ואם השעה צריכה לכך כגון שכיב מרע שתקף עליו החולי ורוצה לגרשה כדי שלא תזקק ליבם אם הגט ברשותו יקנה לה אותו ותזכה בו ובגט שבתוכו ואם אי אפשר בלא טלטול כגון שאין הגט מונח ברשותו יטלנו בידו ויתננו לה (וי"א דבזמן הזה דכותבין תורה שבעל פה מותר לטלטל גם בשבת (מרדכי ריש הזורק והסמ"ג) ויכול ליתנו לה בכל ענין):