תפארת יעקב אבן העזר גיטין קמ

ועוד כיון דסובר הרמב"ם דבשתיקה מדאו' הוי גט א"כ ע"כ דהך ושילחה דדרשינן מינה ולא שישלח את עצמו אכריתות שבתוך הגט קאי דאי אמירתו בפיו א"כ יהא אמירתו בפיו מפורש בקרא ולמה בשתק הגט גט מדאורייתא וע"כ דושלחה היינו כריתות שבתוך הגט ומינה דרשינן ולא שישלח את עצמו א"כ מנין שאם יאמר בלשונו איני אישך לא יהא גט דודאי כל המגרש הוא לא אישה והיא לאו אשתו רק שלא זכר בלשונו רק שהוא לא אישה ואין כאן רק חסרון שהיא לא תהא אשתו ולא גרע משתיקה ודוקא אכתיבה קפיד קרא

ותמהני על הב"י האך עלה על דעתו לומר דהרמב"ם והרי"ף מודי באמר רק דזכרו כתב דמשמע להו דבכתב מיירי דעל גופו של גט קאי והוא תמוה דפשיטא דלא דמי כתב לאמר להרמב"ם גופא דבכתב אי לא כתב כלל הגט בטל לכך גם איני אישך דהוא לשון גרוע לא מהני אבל אמר דסובר הרמב"ם דבלי אמירה כלל הוי גט מנין שלא יהא גט בלשון גרוע ופשיטא דאי הי' דעתו גם קאמר דהוי לי' לפרושי וכן בש"ס הוי להו להזכיר רבותא באמר דהני לישני גרועי גרעי משתק דמכתב אין ללמוד זה רק דהוי כלא כתב ולא דגרועי גרעי. ועוד תקשה במשנה גופא לכן ברמב"ם למה כתבו בכנסי שט"ח דאינה מגורשת הוי להו לומר רבותא באיני אישך דלריחוק קאמר מ"מ לא מהני ומה להו לומר בכנסי שט"ח דלא קאמר כלל לשום ריחוק ועוד דהא בעסוקין איכא למ"ד דמגורשת או ספק מגורשת והיינו משום דלא גרע משתיקה דמהני עסוקין א"כ אי ס"ד דבאמר ס"ל כן א"כ פשיטא דהי' לו להזכיר דהא ע"כ לא דמי לכתב דבכתב אפי' עסוקין לא מהני לכ"ע דהא אינו כתוב בגט ובאמר מהני עסוקין והאיך ישתוק הרמב"ם מאמר ויסמוך דנלמד מכתב מה דלא דמי להדדי כלל. לכן נראה לפענ"ד ברור להרי"ף והרמב"ם ורש"י באמירה אינו מזיק כלל ואפי' תימא דחשיב כשתיקה א"כ לא מבעי' דעסוקין מהני אלא אפי' בלי עסוקין אינו רק פסול להרמב"ם כמו בשתיקה ולפ"ז יש לצדד להקל בנשאת בעסוקין בצירוף דעת שלישית שהביא רבינו ירוחם דהוי גט גמור בעסוקין וכל זה דוקא באמר אבל בכתב כך בגט אינו גט כלל ואפי' נשאת תצא ואפי' אמר בפי' בשעת נתינה לשון טוב וכ"ש דעסיקין מקודם לא מהני הואיל ולא נכתב בגט אין זה כריתות וז"ב לפענ"ד

סעיף ד. אמר לה הרי את לעצמך ה"ז גט אבל אם אמר לה (ה) הרי את בת חורין לא אמר כלום (ה) הרי את בת חורין. הר"ן פרק המגרש כתב דהא דמבעי' לן בש"ס באמר לעבדו אין לי עסק בך היינו דוקא בעבד. ובאשה ודאי לא מהני והביאו ב"י ותימה שלא זכרו בש"ע וכן הרמ"א לא כתבוהו גם בש"ג בשם ריא"ז כתב בפשיטות דנראה דבאשה אינה גט ולדעתי צ"ע בזה דודאי משמע דעיקר הוכחה מדבעי' לן בעבד ש"מ דבאשה פשיטא להו דאינו גט ולדידי נראה להיפך מדלא קאמר מעיקרא פשיטא דבהא אינו גט רק בת חורין ש"מ דוקא בת חורין משום דאשה לעולם היא בת חורין. אבל אין לי עסק בך כמו דפשט בהרי את לעצמך מעבד דכ"ש באשה א"כ כמו כן באין לי עסק בך כיון דגופו קנוי מהני כ"ש באשה ובודאי לשון אין לי עסק בך כורתה לגמרי ממנו מכ"ש בעבד ולכך לא מבעי' לי' רק בעבד דכיון דהוא עצמו פושט הרי את לעצמך אשה מכ"ש בעבד לכך בעי בעבד ואי בעבד מהני כ"ש באשה ופשוט לי' דמהני וכ"ש באשה וצ"ע וכל זה דוקא בכתב כך בגט אבל אם בגט כתוב כהוגן רק אמר יש לצדד אפי' בהרי את בת חורין כמ"ש לעיל

סעיף ה. (ו) צריך שיתננו לה בתורת גירושין אבל אם נתנו צה בתורת שהוא שטר חוב אינה מגורשת אא"כ יאמר אוז"ב הרי זה גיטך או שיודיע כן לעדים בתחלה: הג"ה. ובלבד שתדע האשה שנתגרשה בו או שהעדים מגידים לה אח"כ (כ"כ התוס' פרק המגרש)

(ו) צריך שיתננו לה וכו' ובלבד שתדע וכו'. דין זה צריך ביאור קצת כמו שאבאר. גרסינן בהזורק אמר לה כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך נתן בידה והיא ישינה וכו' אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך וכתבו התוס' דר"י הי' מצריך לנותן גט לאשתו לומר הא גיטך וגם הרי את מותרת ומיהו קשה דבהנזקין משמע דאפי' לא אמר כשר גבי מעדותו של ריב"ג נשמע אמר לעדים ראו גט זה וי"ל דהתם נמי אח"כ יגידו לה העדים שהיא מגורשת אעפ"י דאשה מתגרשת בע"כ מ"מ צריך שיאמר הא גיטך שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרת דבעי' שיהא משלחה ואינה חוזרת עכ"ל התוס'. והנה נראה דעיקר הכוונה בתוס' להקשות לדעת ר"י דמצריך גם בנותן גט בסתמא לומר הא גיטך א"כ לא גרע סתמא מהך דהתם כמ"ש מהרש"א אבל מ"מ יש לתמוה בתוס' טובא דהא בקידושין מפורש דבעסוקין מהני בלא פי' ובלא עסוקין לא א"כ במאי איירי ר"י אי בעסוקין תקשי לי' מהך דקידושין דודאי ליכא למימר דהתם נמי שלא פי' לשעתו קאמר אבל אח"כ הודיעה שהיא גיטה ומגרשה בגט זה דא"כ בלי עסוקין האיך ס"ד שלא תהא מגורשת דהא בכנסי שט"ח ונתן בידה והיא ישינה מהני כ"ש כשנותן לה נעורה בסתמא וע"כ דלא אמר כלל הא גיטך ומ"מ בעסוקין מהני ואי ר"י בלי עסוקין מיירי א"כ אם יש לפרש הך מימרא דרבא פרק הנזקין בעסוקין א"כ גם לר"י לא קשה מידי ואם אי אפשר לפרש בהכי (כמ"ש לקמן] א"כ מהך ברייתא דקידושין תיקשי לי' לרבא ואינו ענין לדברי ר"י. מיהו בהא אפשר לומר דמהך דקידושין לא קשיא להו דס"ל כמ"ש הראב"ד הביאו הרז"ה דהתם לענין קידושין דוקא בעי עסוקין דאל"כ מנא ידעה אבל בגירושין דלא בעי' דעתה לא לכך לר"י קשיא להו דמצריך גם בגירושין לומר הא גיטך

אמנם הא ודאי קשיא דמשמע דר"י הי' מצריך אפי' בעסוקין ובקידושין מבואר דבעסוקין לא ואולי סובר ר"י דהתם דיעבד מהני בעסוקין אבל לכתחילה צריך שיאמר הא גיטך לעולם ומ"מ מקשה שפיר מהך דהנזקין דהתם בלי עסוקין כמו שאבאר בסמוך אבל מ"מ קשיא לי חדא דתינח הך דרבא אבל מהך דריב"ג גופא מוכח דהא בחרשת מיירי ולא שייך בה עסוקין גם לא שייך בה הודעה דאל"כ מאי פשיט רבא מיני' וע"כ כמ"ש התוס' יבמות ריש פרק חרש דאף דבשעת גירושין משלחה וחוזרת היא מ"מ כשמוציאין אותה בע"כ אח"כ מבינה א"כ מוכח דלא בעינן אמירת העדים ג"כ דהא התם ליכא אמירת עדים דאי איכא לא קא פשיט רבא מידי

ועוד דבלא"ה יש להבין התם דקאמר פשיטא ומשני מהו דתימא ביטולי' בטלי' וכו' ויש להבין האיך למד רבא דין זה מריב"ג דלא מיירי בהכי כלל ואי דעיקר הלימוד דלא בעי' דעתה. על זה מקשה פשיטא ועוד דמאי קושיא פשיטא הא מ"מ לולא ריב"ג לא מוכח זה ואי דהכוונה פשיטא דמוכח מריב"ג א"כ על זה לא תי' כלום והך דינא דביטול אינו ענין לזה כלל ומאי קאמר מעדותו של ר"י נלמד

לכן ברור דכך הכוונה דס"ד דהך מילתא דפשיטא טפי מריב"ג דהתם בחרשת באמת ס"ד דמקרי משלחה וחוזרת כיון דאינה מבינה רק אח"כ כשמוציאין אותה בע"כ כמ"ש התוס' הנ"ל אבל כשנותן גט לפיקחת אפי', לא יאמר כלל רק יתן סתמא יודעת היא שהוא מגרשה דהא רואה גט בידה