תפארת יעקב אבן העזר גיטין קלו

סעיף יא. גט שמסר הבעל מודעא על נתינתו ונתנו לה ואחר כך ביטל מרצונו ואמר לה תתגרשי בגט שנתתי לך כבר א"צ לחזור וליטלו ממנה

(יב) עשה מה שישראל אומרין לך. זהו מה שכתבו התוס' וכתבו שיש מפרשים דהוא פסול והביאו ראיות שהוא כשר ויש לתמוה דהא בפשיטות מוכח בש"ס דרב משרשי' סובר דמדאורייתא כשר רק כדי שלא תהא תולה עצמה בנכרי ומפקעת מיד בעלה והשתא פשיטא דבכהאי גוונא כשר וצריך לומר דוודאי לר' משרשי' דסובר נכרים בני עישוי בוודאי הפי' כך רק לדידן דקי"ל דנכרים לאו בני עישוי כמו כן י"ל דאפילו בכה"ג פסול וכן דקדקו התוס' בהדיא דלאו בני עישוי נינהו. ובהכי ניחא דבפרק חזקת הוכיחו בתוס' מסוגי' דהתם דהפי' דכשר וכאן לא זכרו ראי' זו דהתם כל הסוגי' דנכרים בני עישוי נינהו ושפיר מוכח מהתם דכשר אבל כאן דקדקו אפילו אי לאו בני עישוי נינהו לכך לא זכרו ראי' זו ויש לתמוה על הרא"ש שכתב כדברי התוס' וזכר ראי' זו מפרק חזקת דאינה ראי' כלל ואי הא ראי' מהך דרב משרשי' כאן מוכח טפי כמ"ש

אמנם בעיקר הראי' שהביאו התוס' מירושלמי נראה לי לפרש כוונת הירושלמי בפשיטות דס"ל לירושלמי דמה דמחלקינן בש"ס בין גט המעושה בישראל לעכו"ם היינו דישראל אין כופין ע"י חבטה והכאה רק בשיתא ומילי כמ"ש בתשובת ר"ת הנ"ל אבל עכו"ם חובטין לכך עישוי דישראל לא מיקרי אונס ועישוי דעכו"ם הוי אונס וזה שאמר רב ישראל שעישוי כמעשה העכו"ם בחבטה והכאה פסול באומר איני זן ומפרנס דמעיקרא קאמר בהדיא דהא דאמרינן עד שלשים יום יעמיד פרנס יותר מכאן יוציא היינו בלי כפי' ואף דסובר רב באומר איני זן כופין היינו באומר איני זן ואיני מפרנס כדאיתא התם בהדיא אבל במפרנס הוי שלא כדין לכך אפילו בעישוי ישראל כל שעישוי כמעשה עכו"ם פסול והדר קאמר דעכו"ם שעישוי כמעשה ישראל שלא בהכאה וחבטה כשר אפילו שלא כדין דלא מיקרי עישוי ולזה הביא ראי' ממתניתי' דלאו דוקא עכו"ם וישראל דהא מפרש והעכו"ם חובטין אותו הרי דעיקר ההפרש דהעכו"ם מכה וחובט משא"כ ישראל אבל אם העכו"ם עשה כישראל לא מיקרי עישוי ואפילו שלא כדין כשר וכאשר תדקדק בירושלמי תראה דהדברים נכונים מאד ולפי זה משמע לכאורה להיפוך ועכ"פ אין ראי' אבל מ"מ לדינא וודאי העיקר דכשר בכה"ג. והנה הטור בשם הרמ"ה כתב דדוקא בלשון זה אבל תן גט לא. ונראה דמודה הרמ"ה כל שישראל יודע שעל פי ציווי הישראל הוא מעשה אותו דאז גמר ומקנה משום מצוה לשמוע דברי חכמים כדמוכח פרק חזקת אבל כשהעכו"ם אומר תן גט והוא אינו יודע שעל פי הישראל אומר כן לא שייך בזה מצוה לשמוע דברי חכמים כיון דעכו"ם לאו בני עישוי נינהו לא גמר ומקנה בכפייתם ולכך נקט במשנה עשה מה שישראל אומר לך שישמע מפי העכו"ם שעל פי ישראל הוא מעשה אותו ואז גמר ומקנה גם בעישוי העכו"ם משום מצוה לשמוע דברי חכמים

(יג) דינו באנסוהו ישראל. יש לי ספק בעכו"ם שאנסו שלא כדין על פי ציווי ישראל ואי הוי כשלא כדין דישראל או לא ומלשון המחבר יראה דדינו ממש כאנסוהו ישראל הן כדין הן שלא כדין אבל לפי מה שכתבו, התוס' הטעם כיון שישראל מצווין לכפותו ע"ש יש לומר דוקא בכדין אבל שלא כדין צווי ישראל לא מעלה ולא מוריד והוי כאנסוהו עכו"ם שלא כדין

ואשר הביאני לזה הוא לשון הירושלמי שהביאו התוס' ראי' לדין זה ונדחקו המפרשים בפי' דברי התוס' ולע"ד נראה ברור דכוונת התוס' בפשיטות דגירסתם בירושלמי בדברי רב כשר ובדברי ר"ח פסול וכן הוא להדיא בתוס' פרק חזקת שהוא ממש כדברי התוס' כאן ע"ש ופי' הירושלמי בפשיטות דרב קאמר דישראל המעשה כדין באומר איני זן ואיני מפרנס כשר ור"ח קאמר דעכו"ם המעשה אפילו כדין באומר איני זן ואיני מפרנס מ"מ פסול ומביא ראי' דעכו"ם אפילו בדין פסול מדקאמר עשה מה שישראל אומר לך ולא מה שאנו אומרין לך ש"מ דעל פי עצמו אפילו כדין פסול וא"כ מוכח דבמשנה להכשיר נאמר וזה ברור בכוונת התוס' רק שיש לדקדק לכאורה במה נפשך אי דפשיטא להו לירושלמי דישראל שלא כדין פסול א"כ מרישא דמתני' מוכח כן דאל"כ מאי הפרש בין עכו"ם לישראל וע"כ דס"ד דגם בישראל שלא כדין כשר ג"כ ועל שניהם מביא ראי' א"כ מאי ראי' מסיפא דילמא הכל שלא כדין ואכל כדין מי שמעת לי' וע"כ כמ"ש דשלא כדין עשה מה שישראל אומר לא מהני לכ"ע והוי ממש כמו עישוי העכו"ם בעצמו ואין בזה מעלה רק כדין ושפיר מוכח מסיפא דע"כ מיירי כדין ומ"מ מה שאנו אומרין לך לא ומ"מ יש לדחות דשפיר ידע דישראל שלא כדין לא רק מרישא לא הוי מצי למידק דאיכא למימר דאורחי' דמילתא נקט דישראל מעשה כדין ועכו"ם שלא כדין רק מסיפא דייק שפיר וכן משמע קצת מלשון התוס' דעיקר הראי' רק על ר"ח דעכו"ם כדין על פי עצמן פסול אבל בישראל לא הוצרך לראי' דבעי כדין דוקא ומ"מ מסברא נראה כמ"ש וצ"ע דהפוסקים סתמו בזה

סימן קלה. צריך לקרות הגט קודם נתינה ולאחריו ובו ה סעיפים

סעיף א. העדים שנותנים הגט לפניהם צריכים לקרותו קודם נתינה וטוב לקרותו גם לאחר נתינה (א) ואם לא קראוהו אלא לאחר נתינה בלבד מגורשת: הג"ה. וכן אם יעידו בטוב שזהו גיטה (בסדר הגט) ולכתחלה אנו נוהגין שהחכם המסדר הגט קורא אותו תחלה וסוף עם העדים ואח"כ שואל לסופר אם זהו הגט שכתב לשמו, ולשמה ולשם גירושין ואח"כ שואל לכל א' מהעדים אם מכיר חתימתו וחתימת חבירו ואם חתמו זה בפני זה (כ"ז מ"כ בקונטרס ובסדר גיטין)

סעיף ב. קראוהו ונתנוהו לבעל או לשלוחו והכניסו לבית ידו ונתנו לה צריך לקרותו פעם ב' קודם שיתנהו לה ואם לא קראוהו ונתנו לה וזרקתו לים או לאש הרי זו מגורשת הואיל וקראוהו תחלה אין חוששין לו שהחליפו ולא עוד אלא אפי' אמר הבעל שטר אחר היה ולא היה הגט שקראתה אינו נאמן והרי היא מגורשת ואם הגט בידו ומראה אותו נאמן כל זמן שלא נשאת

(א) ואם לא קראוהו אלא לאחר נתינה בלבד מגורשת. אבל המרדכי כתב דלא נהירא למהר"ם דברי ר"י דבעינן שידעו בשעת מסירה דזהו גט ואי לאו לא כרתי אף אם יתברר אח"כ שהי' גט ולפי דבריו אין כאן ספק מגורשת כלל וכל שלא נודע בשעת מסירה דהוא גט אינה מגורשת כלל ויש סעד לדבריו מדברי הרי"ף שהשמיט מימרא דשמואל בנייר חלק וכן עובדא דר"נ במזוזות דסובר דהך עובדא דוקא בלא קרי' דאי קרי' א"כ בוודאי גט הוא ושמואל חיישינן שמא במי מילין כתבו קאמר ש"מ דיש ספק דאינו גט כלל א"כ כיון דקראוהו האיך ניחוש דתיכף נבלעו ובוודאי גט הוא ואין צריך לבדוק כלל וכן הך עובדא