תפארת יעקב אבן העזר גיטין קלה

בש"ס להדיא ובנגודא הוי עיקר גט המעושה ומ"מ בשמתא לא ש"מ שאין זה תלוי בזה ואף דקשה לו צער בנו טפי ממונו וכן צער השמתא מ"מ כיון שאין כופין אותו ממש לא חשיב גט מעושה ולא מיקרי גט מעושה רק שכופין אותו ממש בהכאה או בהוצאת ממנו מידו בע"כ ולא בכפות בנו או אחר אף שמצטער עליו מ"מ אין כופין אותו ממש

סעיף ו. הא דאינו גט כשהוא אנוס ה"מ כשמסר מודעה אבל אם לא מסר מודעה (י) אם אנסוהו שלא כדין פסול ובדין כגון שהוא חייב להוציא ואינו רוצה ואנסוהו ב"ד עד שהוציא הוי גט ומצוה על כל ב״ד שבכל מקום ובכל זמן לכופו לגרש לבטל המודעה

סעיף ז. מי שמסר מודעא על הגט מכין אותו מכת מרדות מפני שגרם להיות ממזרים שהרי הגיע הגט לידה ותנשא בו ואחר זמן יבואו עדים שביטל בפניהם או שמסר מודעא בפניהם קודם שיכתוב הגט ונמצא הולד ממזר: הג"ה. ואפי' בטל המודעה בשעת נתינה אפ"ה משמתינן לי' דיש לחוש שמא איכא דידעי במודעא ולא ידעי בביטול (תשו' הרא"ש כלל נ"ג וכ"כ הב"י בשם התוס')

סעיף ח. אנסוהו ישראל לגרש שלא כדין ואמר רוצה אני וגם ביטל המודעא או לא מסרה פסול ואעפ"כ פסלה מן הכהונה

(י) אם אנסוהו שלא כדין פסול. עב"ש ובאמת ברור דלא נתכוון הב"י בלשון זה לדברי הרמב"ם דמדכתב בס"ז בהך גופא דהוא פסול ואעפ"י כן פסלה מן הכהונה ואי פסול מדרבנן קאמר מאי אעפ"י רק פסולה מן הכהונה וע"כ דפסול גמור קאמר מדאורייתא וקמש"ל דמ"מ פסולה לכהונה וכן בכ"מ ובב"י הניח דברי הרמב"ם בצ"ע בזה

אבל לפענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם כאשר נדקדק בלשונו שכתב הר"ז גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ואי אפשר להלום לשון זה יגמור ויגרש ואם הי' כוונתו הואיל וישראל אנסוהו גמר בלבו לגרש אפי' שלא כדין כך הי' לו לומר גמר וגירש. גם יש להבין דבקצת מקומות זכר הכפי' על הגירושין וגבי עישוי העכו"ם כתב ואם העכו"ם אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב ולא זכר הגירושין רק הכתיבה

לכן נראה לי דודאי אף דכללא כייל הרמ"א ז"ל דכל מקום שכתב פסול היינו מדרבנן מ"מ נראה דלאו למימרא דהגט כמות שהוא פסול מדרבנן דהא גבי מוקדם ואין בו זמן כתב פסול ובודאי שהוא מחוסר עדיין נתינה ליד האשה ואז הוא פסול מדרבנן וכן טובא פסולי הכוונה שהם פסולים לאחר שיגרש בהם כדינו ולכתחילה אין לגרש בו כלל ואם גירש דינו שהוא פסול וכן שלשה גיטין פסולין בש"ס כך ענינם ואף כאן אני אומר שסובר הרמ"א ז"ל דמה שאמרו דעכו"ם לאו עישוי נינהו היינו דוקא על גוף הנתינה שהוא הדבר הכורת ומגרש בזה אם כפו אותו על זה לאו כלום הוא דלאו בני עישוי נינהו אבל בכל דבר שהיא עדיין אינה מגורשת בזה וכפהו כדין כיון שאין דעתו הרעה חשיב דעת וכפהו עד שציוה לכתוב גט לא חשיב גט מעושה כאלו נכתב שלא ברצון הבעל ואפי' יגרש בו ברצונו לא יועיל דדוקא לגמור הגירושין בכפייתם לאו בני עישוי נינהו הילכך אם אנסוהו עכו"ם לכתוב גט והכפי' היתה כדין ואח"כ גירש כו ברצונו הוי גט וכן אם אנסוהו, על הגירושין ג"כ רק אח"כ גירש ברצונו שנית הוי גט שלא נתבטל הגט לגמרי ע"י כפייחם דמ"מ כיון שהי' כדין ודעתו הרעה לא חשיב דעת הוי כנכתב לשמה רק לעשות מעשה הגירושין על ידי כפייתם אינן יכולין אבל אנסוהו שלא כדין אפי' על הכתיבה בלבד כיון שלא הי' מדעתו הרעה דשלא כדין כפהו הרי נכתב שלא ברצונו ובטל לגמרי הוא ואינו יכול לגרש בו לעולם ואם ישראל אנסוהו כדין בני עישוי נינהו אף על הגירושין גופייהו ושלא כדין שטעו או הדיוטות מ"מ כל שהם תשבו שכך ראוי לכופו לא חשבינן דעתו בזה שיחשב הגט כאילו נכתב שלא בציוויו דכל בכפיית ישראל דעתו הרעה חשבינן לה דהם כפהו לעשות מצוה רק לענין הגירושין גופייהו לאו בני עישוי נינהו רק כדין ולא שלא כדין הילכך גט זה לא נתבטל לגמרי וכל שגירש בו ברצונו הוי גט וזה שכתב הרמב"ם דלמה אין גט זה בטל דדעתו הרעה לא חשיב דעת הילכך בין בנכרי כדין בין בישראל שלא כדין לא מקרי גט מעושה שיהא בטל שלא יוכל לגרש בו ברצונו ואם גירש ברצונו לא יהא גט. אבל לענין הגירושין גופייהו יש חילוק בין נכרי לישראל דבנכרי לעולם לאו בני עישוי ובישראל כדין בני עישוי רק שלא כדין אינם בני עישוי על הגירושין. כללו של דבר שמה שכתב הרב בזה פסול ובטל כוונתו פסול וראוי עוד לגרש בו ברצונו הטוב שלא נתבטל עדיין ובטל אינו ראוי לגרש בו כלל אפילו יגרש ברצונו והן הן דברי שמואל בש"ס בישראל כדין כשר ושלא כדין פסול ולא בטל וראוי לגרש בו רק כשיגרש סובר הרב דפסול מדרבנן דכך הכוונה פסול כשיגרש בו ברצונו פסול הוא ולא בטל ולכך פוסל לכהונה שיש בו ריח גט אין בו דנכתב שלא בציווי הבעל ופרכינן עלה במה נפשך אי בני עישוי נינהו ליתכשר ואי לאו בני עישוי מיפסל נמי לא ליפסל לכהונה וקאמר רב משרשי' דבר תורה כשר ומדרבנן פסול ופריך עלה אי הכי שלא כדין ניהוי כישראל ומהדרינן דבאמת מדאורייתא לאו בני עישוי רק כדין מיחלץ בכדין דישראל לכך פוסל לכהונה שלא כדין לא מיחלץ בכדין דישראל ופסק הרמב"ם כמסקנא לכך פסק דגט פסול הוא ושלא כדין בטל ובישראל שלא כדין פסול וכדין כשר וזה שכתב יגמור ויגרש ובזה גילה דעתו שאין הכוונה שהוא פסול ע"י הגירושין הללו ע"י עישוי שלא כדין רק שלא נתבטל ויכול לגמור ולגרש וגט זה לא נתבטל שלא יוכל לגרש ברצונו כלל מחמת שנכתב שלא בציוויו דכל שלא כפהו על הגירושין דהיינו הנתינה לידה חשיב הכתיבה כאילו נכתב בציוויו כנ"ל

סעיף ט אנסוהו כותים לגרש אם הוא חייב לגרשה (יא) מן הדין פסול ואעפ"כ פסלה מהכהונה ואם לא היה חייב לגרשה מן הדין אפי' ריח גט אין בו ולא נפסלה מהכהונה ואפי' אם קבל מעות על נתינת הגט לא אמרינן משום זה נתרצה (הגהות אלפסי פרק המגרש)

(יא) מן הדין פסול. הר"ן הקשה דאם קידש אחר נחוש לקידושין וכי תימא ה"נ נגזור בישראל כדין אטו עכו"ם שלא תנשא ודברים אלו דברי תימה דהאיך אפשר באותן שכופין להוציא כדי שתפטר היא ממנו שלא יהא גט גמור לינשא ומאי הועילו חכמים בכפי' זו אם עדיין אגידא בי' ועוד א"כ אף גט לא הוי שהרי שלא כדין הוא כיון שכפי' זו לא מעלה ולא מוריד ואין כאן גט כלל והעיקר דהוי כדין הוא דהדין הוא שתפטר ממנו לכן העיקר לפע"ד דכיון דפסולה לכהונה משום גזירה ממילא חוששין לקידושין וכדין דישראל שאני כמ"ש

סעיף י. אם דחקו אותו בית דין של ישראל על ידי כותים והיו הכותים מכין אותו ואומרים (יב) עשה מה שישראל אומרים (יג) דינו כאנסוהו ישראל: