תפארת יעקב אבן העזר גיטין קלד

הראשונים ליחוש שמא פייס והא התם שלא הגיע הגט לידה: בודאי כל שפייס לא הוי גט ומ"מ מהני נאמנות. אבל באמת אין זה ראי' לפי מ"ש התוס' די"ח דאפי' לפיר"ת אינו רק לעז בעלמא הילכך באומר נאמנת עלי כסופי' לי' מילתא להוציא לעז משא"כ הכא דאי מסר מודעה מדאורייתא גיטא בטל וכן נראה להדיא מפירש"י (דף ע"ו) שם דאינו רק מחשש לעז וי"ל סברת הרשב"א ז"ל עד צד אחר דכל שפסל עדים אפי' מסר באמת מודעה לא מהני כמ"ש ב"י בשם תשו' רשב"ץ דמדקאמר האי מאן דמסר מודעה משמע דבעי' שימסור לעדים דוקא ואי מסר לפני פסולין או לפני ע"א מפקפק הר"ן פרק חזקת אי מהני א"כ ה"ה אי פסל עדים ממילא ל"ה מודעה כלל. אמנם דברי הרמב"ם ז"ל ברורים דאי אפשר שנאמר שיוכל אדם להתקשר עצמו בדיבור שלא יוכל שוב לחזור בו בשום פנים בעולם ואף כאן אם ימסור מודעה ויאמר שכל הדבורים שידבר אח"כ בקיום הגט מבטל אותם קודם שוב לא יוכל לגרש לעולם שכל דיבור שידבר בקיום הגט כבר ביטל קודם והא ודאי ליתא הילכך ע"כ דכל שמבטל הדברים שדיבר קודם מהני הילכך אם ביטל מודעה דמודעה לא מהני דשמא כבר אמר שמבטל כל הדיבורים עד סוף העולם ולא מהני רק שיבטל כל הדיבורים שדיבר קודם בביטול גט זה ובזה נתבטלו כל דבריו הראשונים

(ו) מודעה דמודעה. כתב ב"י בשם הר"ן פרק הכותב דלא סגי שיכתוב כל מודעה עד עולם דשמא עד עולם לא קאי רק על מודעה ולא מהני עד שיכתוב ומודעה דמודעה עד עולם והר"ן כתב כן בשטרות וה"ה לגיטין ואמת שכך כתב הר"ן פרק הכותב אהא דמבעי' לן פירי פירות דוקא או ע"ע דוקא ואמרי' התם אי תרווייהו דוקא תרתי למה לי ואמר התם אי אמר ע"ע בלבד הו"א אפירות קאי ופירש"י שלא יאכל הפירות לא בראשונה ולא בשני' וכתב על זה הר"ן דמיהא שמעינן למודעה ולפענ"ד הוא תמוה דמה ענין זה לזה התם ודאי יש במשמע בלשון ע"ע על הפירות שלא יאכל הפירות לא בראשונה ולא בשני' או כמ"ש התוס' שם ואף דלפירש"י קשה הא בלי ע"ע בודאי אינו אוכל לעולם מ"מ כבר כתב הר"ן דאורחי דאינשי לפרושי שפיר אבל הכא מה מקום יש לדבר זה שהוא מבטל מודעה ע"ע כל שהוא מבטלה עד עכשיו גיטו גט ואיזהו פירוש יש לדבר זה שנטעה שהוא מבטל על שנה אחת או שתים. לכן ברור דכל שאמר שהוא מבטל מודעה ע"ע בהכרח כוונתו על מודעה דמודעה ע"ע וכ"ש האידנא דנוהגין לומר כדברי הרמב"ם ז"ל שמבטל כל דיבור שגורם פסול לגט זה דודאי סגי בהכי ודברי הר"ן ז"ל לא נתבררו לי בזה

סעיף ה. אם נשבע הבעל ליתן גט צריך שיתירו לו קודם שלא יהא דומה לאונס אך ערבות יתן אם ירצה שאין זה דומה לאונס: הג"ה. (ז) וה"ה אם קבל קנין לגרש (פסקי מהרא"י סי' קע"ג) אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש לא מקרי אונס מאחר דתלה גיטו בדבר אחר (ח) ויכול ליתן הקנסות ולא לגרש (ב"י בשם תשובה וכן הוא במהרי"ק שם בפסקים) ויש מחמירין אפי' בכה"ג (שם בתשו' הרשב"א) וטוב לחוש לכתחלה ולפטרו מן הקנס אבל אם כבר גירש מפני זה ואפי' גירש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש הגט כשר הואיל ומתחלה לא אנסוהו על כך (תשובת הריטב"א) י"א דלא מקרי אונס אלא מה שאונסין לאדם עצמו אבל אם אונסין לאחר, עד שיגרש חברו אפי' אב על בנו או להיפך לא מקרי אונס (תשובת הרשב"ץ) (ט) ויש מחמירין באב על בנו (ב"י וע"ל סימן קנ"ד מדינין אלו)

(ז) וה"ה אם קיבל קנין. עב"ש שתמה דבפסקי מהרא"י מוכח להיפך דאין הקנין חל כלל עיי"ש וז"ל הד"מ אות ז' וכן משמע בפסקי מהרא"י סי' קע"ג דאם קיבל קנין לגרש אשתו הוי אונס אבל אם שיעבד עצמו בקנס לגרש חייב בקנס אבל אם עשה הכל בקנין אחד הכל בטל הואיל ואין הקנין חל לענין גירושין אינו חל ג"כ לענין קנס ע"כ. ולכאו' יש סתירה בדבריו מני' ובי' דמעיקרא כתב בשם מהרא"י דהוי אונס הרי הקנין חל והדר כתב דאין הקנין חל

אבל באמת דבריו נכונים וברורים דודאי כל שהי' הדין דגט הניתן באונס כשר כמו שאר גט א"כ הוי מקום לקנין לחול שיהא מוכרח לגרש מחמת הקנין אבל כיון שכל שהוא מוכרח לגרש אינו גט א"כ אי אפשר שנאמר שיחול הקנין שיהא מוכרח לגרש בעבור הקנין כיון שאין גט הבא בהכרח גט כלל ולפ"ז אם קיבל קנין לגרש דהוא חושב דמהני קנינו ובעבור זה הוא מגרש הרי הוא דומה לאונס וצריך שיודיעוהו קודם שהוא מוכרח לגרש ואם לאו ישלם הקנס ואין זה דומה לאונס כיון שאינו אנוס על הגירושין בעצמותן וחל עליו הקנס ואינו דומה לאונס אבל קנין על הגירושין בעצמותן דומה לאונס ואינו חל ואינו יכול לגרש בעבור הקנין רק שידע שאינו כלום ובלי הקנין מגרש וזה שכתב מהרא"י דאם קיבל קנין על הגירושין ועל הקנס הוי קני את וחמור כיון דאינו חל על הגירושין שיהא מוכרח לגרש עבור הקנין דא"כ הוי אונס כן אינו חל הקנין על הקנס שיהא מוכרח ליתן קנס אם לא יגרש אף דבזה ל"ה אונס וה"ה דברי הרמ"א שכתב דה"ה בקיבל קנין לגרש הוי אונס ואינו חל ואינו מוכרח לגרש כדי לקיים הקנין ואי מגרש עבור הקנין פסול וצריך שידע שאין הקנין כלום אבל השיעבוד בקנס חל וצריך ליתנו או יגרש דלא מיקרי עבור זה אונס כיון שאינו אנוס על הגירושין אבל הקנין שהוא על הגירושין אינו חל שיהא מוכרח לקיים הקנין דאי יגרש עבור זה מיקרי אנוס כיון שהקנין הוא על הגירושין וז"ב לפע"ד בכוונת הרמ"א גם בביאור הגר"א תמה על הרמ"א ולפעד"נ כמ"ש

(ח) ויכול ליתן הקנסות. כ"כ ב"י בשם הר' מיימון והביא ראיות לזה וכל ראיותיו צ"ע מה שהביא ראי' מהא דאמרי' פ"ק דכתובות ואין אונס בגיטין הוא תמוה דהתם כבר נתן הגט לאשה ברצונו והתנה אם לא יבוא יהא גט ונאנס אמרי' דאין טענת אונס בגיטין דכך נתרצה דאל"כ הוי לי' לאסוקי אדעתי' תדע דמחלקינן התם בין אונסי' דמגריי' ע"ש משא"כ כשהוא אנוס על כתיבת הגט ונתינתו. ומה שהביא ראי' מהא דפרק מי שאחזו על מנת שתתני לי מאתים זיז דפסקו הפוסקים אפי' נותנה לו בע"כ ג"כ לק"מ דהתם בשעת נתינת הגט נתרצה ברצונו הטוב לגרש על מנת שתתן לו רק לאח"כ הוא חוזר בו ואינו רוצה לקבל המעות ושוב אינו יכול לחזור שכבר גירש על תנאי זה שתתן משא"כ כאן שבשעת כתיבתו ונתינתו לידה אינו רוצה בגירושין והוא תמוה לפע"ד. גם הראי' עיקרית שלו שהביא מהך דגיטין באומר יאסרו כל פירות העולם עלי אם איני מגרשך ג"כ אינה ראי' כלל לפענ"ד דודאי כל שהוא אנוס בהפסד שיוציאו ממנו ממון והוא מציל עצמו בגט זה הוי אונס אבל להיפוך אם נותנין לו ממון לגרש אף דבלי המעות ל"ה מגרש רק לאהבת הממון פשיטא דלא מיקרי אנוס וה"ה התם שאין אנו מפסידין אותו בשום דבר רק לאהבת הפירות שיוכל לאכול לא מיקרי אנוס משא"כ להציל עצמו מקנס שיפסיד מכיסו וזה ברור לפענ"ד הילכך העיקר להחמיר כדברי הרשב"א שהביא הב"י והוא היש מחמירין שזכר הרמ"א

(ט) ויש מחמירין באב על בנו. זהו מ"ש ב"י על דברי הרשב"ץ בתשו' שכתב שאפי' הוציאו בנו להריגה לא חשיב גט מעושה שלא כדין וכתב עליו הב"י וז"ל תמהני עליו האיך יעלה על הדעת שממון יהא חמור מחיי בנו והן הן דברי הרב ולפענ"ד אין כאן תימה דהא כתב מהרי"ק שורש ק"ב בשם ר"ת בתשובה דנידוי בגט המעושה שלא כדין לא חשיב גט מעושה אלמא אף דשמתא חמיר מנגידא כדמוכח