תפארת יעקב אבן העזר גיטין קכח

לא אתי שפיר כלל לכן נראה דהכוונה דהי' זמן כ"כ מן הנפילה עד המציאה עד שיוכל אדם לראות מארבע אמות דלא עבר אדם דאי עבר הי' רואהו עדיין בזמן מועט כזה אבל אם הי' זמן רב עד שלא יוכל אדם לראות אם עבר דכבר חלף ונכסה מן העין הוי לזמן מרובה וי"א ס"ל זמן יותר עבר ושהה ואי עבר אדם ושהה הי' רואהו בזמן כזה אבל אי עבר בלבד לא יוכל לראותו דכבר נכסה מן העין ומ"מ אינו מדויק כיון שלא שהה וכן נראה מדברי הטור סי' קל"ב שכתב שם אח"כ אפילו שהה כדי שיעבור אדם הרי דמפרש דשיעורא הוא ומ"מ פשוט הוא דתרווייהו אמת או בראה ממש או שיעור רואה דוודאי לא עבר בזמן כזה הוי כראה דלא עבר

שם כדי לכתוב את הגט גם בזה פירש"י שיעורא בעלמא והוא תמוה דאיזה סברא יש בשיעור זה דאטו מן שיעורין דהלל"מ הוא. ונראה דס"ל כמו שאמרו דעדים החותמים ועשו סי' בגט שלא יחליפהו ולכך צריכין לקרות הגט קודם נתינה ואחר נתינה אולי הוחלף כמו כן באבד חששו דכיון שאבד הגט כתבו גט אחר להטעות השליח שיתן לה ונעשה בערמת האשה או אחר ולכך צריך שיעור כדי לכתוב גט דאז חיישינן דהוחלף ורי"א כדי לקרות די"ל דהי' גט מוכן רק לקרותו אם ראוי לאשה זו ואחרים ס"ל תרווייהו לכתוב ולקרות דאז חיישי' דהוחלף כנ"ל וע"ד זה הי' מקום לפרש דברי הרמב"ם שכתב סי' וט"ע והקשה הר"ן הא חמור בסי' אוכף מהדרינן ולפי הנ"ל יש לומר בפשיטות דשאני הכא דחיישינן דהוחלף בתוך הכלי כמו דחיישי' לע"ח דהוחלף אבל כבר כתבתי העיקר בכוונת הרמב"ם דכוונתו סי' שאינו מובהק וט"ע כמ"ש התוס' בד"ה מצאו בחפיסה דזהו מה שמצאו בכלי שהניח בו הוי סי' שאינו מובהק ע"ש שהארכתי

שם ואין מעידין על סי' הגוף פירש"י שיש כאלה הרבה ואין זה כלום ויש לי ספק אם יש בו סי' מה דלכתחילה אין לעשות כן בגט רק דיעבד כשר אי הוי סי' דלא שכיח כאלה הרבה כיון דאסור לכתחילה אמנם בירושלמי משמע דמפרשים באמת ארוך וגוץ כך הכוונה כמה שיירות יש בו א"כ הא אין כותבין לכתחילה פחות מי"ב שיטין בגט ומסתמא גם בימיהם היו כותבין כן ומ"מ לא הוי סי' וצ"ע דרש"י לא פי' כן ומ"מ נראה דמודה רש"י דסי' מובהק לא הוי רק כאן אפי' סי' שאינו מובהק ל"ה לכך פי' מה שפירש אבל סי' מובהק אפי' אם כתב פחות מי"ב שיטין וכדומה לא הוי סי' מובהק רק נקב בצד אות פלוני

שם מצאו בחפיסה כתבו בתוס' שמצאו הוא עצמו מיירי וכו' מכירו אחפיסה נראה דהא בהא תליא דאי מכירו אגט י"ל בנקב בצד אות פלוני ובמצאו אחר אבל בכלי אין סי' מובהק כדמוכח בתוס' ד"ה סימנין כמ"ש מהרש"א שם וזה שכתבו לקמן אי נמי והיינו שלא נצרך לומר מכירו אחפיסה ובמצאו אחר מיירי ולק"מ מה שהקשה מהרש"א ויתר הדברים בדברי תוס' הללו ובחשש שאלה כבר נתבאר הכל באריכות לעיל בס"ד כל זה העתקתי ממה שכתבתי בחידושי בענין, זה ומעתה נבוא אל ביאור דברי המחבר והרמ"א והב"ש על פי מה שנתבאר לעיל ומה שיש לדון בדבריהם

מ"ש המחבר אם מצאו לאלתר. הנה יש לדון בזה הרבה כי מדברי התוס' מבואר דרק בראינו גט בידו יש לחלק בין לאלתר לזמן מרובה אבל בלא ראינו לא. אמנם יש לומר דהיינו דוקא בנאבד מן האשה כתבו התוס' כן אבל בנאבד מן השליח אפי' לא ראינו שנאבד ממנו לאלתר תליא במחלוקת לדעת הרשב"א והר"ן דע"ה משקר משום הפסד שכרו א"כ אינו נאמן שהי' לאלתר כמו שאינו נאמן בט"ע אבל לדעת הרמב"ם ורמב"ן כפי מה שבארנו לעיל דהעיקר כדבריהם אין הפרש בין ת"ח לע"ה כלל בחשש שקר דע"א נאמן באיסורין רק בט"ע סובר הרמב"ם דמספקא לי' לרבב"ח דאין זה עדות ברורה לסמוך על זה בגיטין אבל שאבד לאלתר בודאי נאמן לכ"ע אפי' להרמב"ם וכמו כן במצאו בעצמו נאמן אפי' להרשב"א והר"ן ובבעל שאבד גיטו במצאו בעצמו בודאי נאמן לכ"ע ואפי' מצאו אחר לא מבעי' להרמב"ם ורמב"ן דנאמן אלא אפי' להרשב"א והר"ן בבעל לא שייך דמשקר משום הפסד שכרו ותרעומות רק במקום שנותן שכר סופר יש להסתפק שאומר כן משום שכר סופר ומ"מ משמע לי מדברי תוס' דכל שידוע שהי' לו גט שפיר נאמן דהי' לאלתר רק בלא ראו גט מעולם אז אין חילוק בין לאלתר לזמן מרובה ולפ"ז הכא בעל ודאי דנאמן דהי' לו גט דהא בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ולא חיישינן דמשקר א"כ נאמן נמי שאבדו לאלתר ורק על הוכר בט"ע דעת התוס' דאינו נאמן משום שאומר בדדמי לפי שאינו חושש לאחר אבל לא לומר שקר ממש או דצריך באמת לומר שאבדו טרם שנמצא ותיכף נמצא דידעינן דאבדו לאלתר אבל לפי מה שהעליתי לעיל דעיקר כדעת הרמב"ם בזה דע"ה נאמן ג"כ א"כ כ"ש בעל דנאמן ג"כ לומר שאבדו לאלתר כנ"ל ועי' בסמוך

גם יש לברר אי חיישינן לנמלך דבמשנה מוכח דאפי' מצאו לאלתר חיישינן לנמלך והנה באמר תנו שרוצה לגרש עכשיו בודאי לא חיישינן לנמלך רק בשליח יש לחקור אם לחוש לנמלך והנה במצאו בעצמו בודאי אין מקום לחוש לנמלך דנמלך שלא בידיעת השליח כלל בוודאי אין מקום לחוש דמאיזהו צד נחוש לנמלך דא"כ בכל גט ניחוש להכי ועוד כיון דביטל בפני שנים גם אסור לבטל שלא בפניו אין מקום אף דאם בטלו מבוטל מ"מ אין לחוש שביטלו רק שיש לחוש שביטלו והשליח משקר ותליא במחלוקת אי ע"ה משקר אבל באמת הא נמי ליתא דטעמא דמשקר משום הפסד שכרו ותרעומות וכל זה לא שייך רק בנאבד להאמינו דהנמצא שלו אבל שלא ביטלו הבעל לא שייכי הני טעמא כלל ובודאי נאמן דע"א נאמן באיסורין. אמנם רש"י פי' בהדיא הך משנה בשליח ומ"מ חיישינן לנמלך וצריך לומר דסובר דהא דחיישינן בע"ה דמשקר לאו משם הפסד שכרו ותרעומות רק ע"א אינו נאמן בה לפי דאיתחזק איסורא כדאמרי' רפ"ק דגיטין ולא ס"ל לחלק מ"ש לעיל רק קשה מאד לומר דצ"מ מהימן אפילו איתחזק איסורא ולא מצאו שום הפרש בעדות בין צ"מ לע"ה ולדינא כיון דבלא"ה הוכחתי העיקר כהרמב"ם ורמב"ן א"כ פשיטא דשליח נאמן דלא ביטלו וזה ברור

(ז) שראה שלא עבר. כבר כתבתי דזהו פירש"י אבל לשון הש"ס לא נראה כן רק דשיעורא קאמרינן דהיינו שישהה כדי שיעבור אדם שם וכל שלא שהה כדי שיוכל לעבור אדם הוי כראה שלא עבר והשיעור הוא שאם הי' עובר אדם הי' יכול לראותו מרחוק אבל אם שהה שיעור שיכול להיות דעבר אדם ואינו יכול לראותו עוד הוי זמן מרובה ומדברי הטור נראה דב' הפרושים אמת

(ח) ויש לו סימן מובהק או ט"ע בגט. כבר הארכתי לעיל במחלוקת זו והעליתי דנראה עיקר כדעת הרמב"ם בזה והוא מ"ש המחבר לקמן דלא מהני ט"ע בלבד או סי' שאינו מובהק בלבד רק תרווייהו בעינן כעובדא דרבב"ח ואין חילוק בין צ"מ לע"ה בזה בשום דבר ומה שחילקו בש"ס לאו לענין גט אלא לענין אבידה כמ"ש הרמב"ן בחידושיו ואם הניחו בכלי ומצאו בכלי כזה אף שאין לו שום סי' הוי סי' שאינו מובהק כמ"ש התוס' בד"ה מצאו בחפיסה ע"ש שהארכתי בזה

(ט) ויודע שלא השאילו לאחר. גם בזה לא בארו אי נאמן בזה שלא השאילו ואי יש חילוק בין ת"ח לע"ה כמו בט"ע. והנה לטעמו של הרשב"א והר"ן הי' מקום לחוש בשליח כשמצאו אחר שהשאילו ולא מהני ידיעתו רק עדים שאבדו בכלי זו או שיודעין שלא השאיל מעולם אבל להרמב"ם