תפארת יעקב אבן העזר גיטין קכא

בו וט"ע ג"כ אבל חד מנהון לא מהני מספיקא דרבב"ח אבל אין הפרש בגט בין ת"ח לע"ה בשום דבר דאי סמכינן על ט"ע בגט כ"ע נאמנין ואי לא סמכינן אפי' ת"ח אינו נאמן וזה שכתב הרמב"ן ז"ל דכך הוא דעת ר"מ ז"ל דאין הפרש בין ת"ח לע"ה כלל גבי גט רק באבידה דכיון דע"א נאמן לכ"ע נאמינן להו רק דמטעמא אחרינא לא סגי להו בט"ע לחודא משום ספיקו דרבב"ח דט"ע לחוד או סי' שאינו מובהק לא מהני לכך מצריך תרתי אבל מ"מ בהא חולק הרמב"ן ז"ל דבט"ע לא מספקא לי' לרבב"ח כלל רק סי' בלבד מספקא לי' ובאמת יקשה על הרמב"ן מה שהוכחתי דבש"ס משמע דט"ע נמי מספקא לי' אבל מ"מ בהא שווים הם הרמב"ן והרמב"ם דאין הפרש בט"ע בין ת"ח לע"ה. כללו של דבר לדעת הרמב"ם ז"ל מה שמצאו בכלי שהניח בו הוי סי' שאינו מובהק כחד תי' בתוס' וכיון דמספקינן בש"ס אי סי' שאינו מובהק מהני בגט גם מספקינן אי ט"ע מהני בגט ותרווייהו מוכח בהדיא דמהני לכך כתב בפשיטות דבעינן תרתי וכך הפי' באמת במשנה לשיטה זו מצאו בחפיסה ומכירו כשר דהוי סי' שאינו מובהק וט"ע וכל זה ברור ונכון

ומעתה פשיטא דמה שהקשה הר"ן ז"ל על הרמב"ם מיושב שפיר דמה שהקשה דסי' בלבד מהני דחמור בסי' אוכף מהדרינן הוא תמוה מאד דהא לא זכר הרמב"ם ז"ל שנותן סי' בכלי רק שמצאו בכלי שהניח בו דהיינו שהניח בתפיסה ומצאו בחפיסה וכבר כתבו תוס' בהדיא דזו סי' שאינו מובהק א"כ אפי' אי במציאה מהדרינן בהא אבל בגט מבואר בשמעתין דסי' שאינו מובהק לא מהני. ומה שהקשה הא ט"ע בלבד מהני ג"כ לק"מ דהא ע"כ לא דמי להך דפרק גיה"נ דא"כ מאי מספקא לי' לרבב"ח בט"ע דליכא למימר דפשיטא לי' דט"ע מהני כמו שהוכחתי לעיל וע"כ דשאני התם חדא דט"ע דאדם הוי הכרה גמורה שאין צורת בני אדם שווין כלל והכרה גמורה וכן אין קולות בני אדם שווין אבל בגט הכרה דקה הוא ואחד מכיר ורוב בנ"א חזינן דאין מכירין אותו כלל הילכך אף שאחד אומר דמכיר הכרה דקה היא ואין סומכין עליו בגט ועוד דשאני התם דכל שראו זה הרג זה דקדקו בו בשעת ראי' לידע מי הוא להכירו להעיד עליו אבל גט זה לאיזהו צורך דיקדק בו כ"כ כשהי' בידו להכירו בט"ע ומילתא דלא רמי' עליו הוא הילכך אף שאומר אח"כ דמכיר אין סומכין עליו והיינו ספיקו דרבב"ח. ועוד יש לחלק בין ט"ע דחד לשנים. הילכך לדינא לפענ"ד כדעת הרמב"ם ז"ל הוא העיקר דכל שנותן סי' שאינו מובהק וט"ע ודאי מהני ואין הפרש בין ע"ה לת"ח דלשיקרא באיסורא אין לחלק בין ת"ח לע"ה וכיון דע"א נאמן כ"ע נאמנין ובחד מהני תרתי אפי' ת"ח אינו נאמן ואפי' מיגו לא מהני דלאו לשיקרא חיישינן רק דמספקא לן אם נסמוך על סי' שאינו מובהק או ט"ע בגט דל"ה עדות ברורה ומה בכך דע"א נאמן באיסור זה אינו עדות כלל אבל תרווייהו דהוי עדות ברורה דהא אהדרוה לרבב"ח כ"ע נאמנין אפי' ע"ה בלי מיגו והרמב"ן ז"ל סובר דט"ע בלבד בודאי מהני וכ"ע נאמנין בה בלי מיגו וכבר כתבתי דמהש"ס מוכח כהרמב"ם כמו שבארנו וכן עיקר

והנך רואה כי מ"ש הרב ב"י בסי' קל"ב דיעות הפוסקים בענין זה ומבואר מדבריו דלכ"ע יש הפרש בגט בין ה"ח לע"ה אלא לרש"י ורמב"ם אפי' במיגו יש חילוק ביניהם ולהר"ן והרשב"א ותוס' דוקא בלי מיגו אבל במיגו כ"ע מהימני ולפי מה שבארנו דעת הרמב"ם ז"ל דבין במיגו ובין בלי מיגו אין הפרש בין ת"ח לע"ה בגט כלל וכן דעת הרמב"ן ז"ל רק בהא נחלקו דלהרמב"ם בכל גוונא בסי' שאינו מובהק לחוד או לחוד לא מיהמני' בין ע"ה ובין ת"ח בין במיגו ובין בלי מיגו ולהרמב"ן בט"ע לחוד מהימני כ"ע אפי' בלי מיגו והיכי דאיכא סי' שאינו מובהק וט"ע ג"כ שניהם שווין דכ"ע נאמנין אפי' בלי מיגו דאין הפרש בין ת"ח לע"ה כלל. כל שהעדות ברורה ע"א נאמן באיסורין

וראיתי להרב בעל לח"מ שכ' על מ"ש ה"ה ז"ל בצ"מ דלא ידע מי הזקיקו לזה ובש"ס על צד הספק נאמר לפום סברא דצ"מ מהני אבל באמת ספיקא הוא וכתב דמשמע לי' לה"ה דפשיטא דסוגי' לא על דרך הספק נאמר ועוד דא"כ אכתי למה לא כתב דהוי ספק מגורשת והנה מ"ש דפשטא שלא על דרך הספק. זה ודאי אמת דכיון דספיקא הוא לאיזה צורך אמרו בש"ס דבר זה ומה נפ"מ דאי לענין ספק מגורשת הא ודאי ליתא דבכל גוונא מידי ספיקא לא נפקא וספק מגורשת הוי אפי' מצאו אחר זמן מרובה בלי שום סי' וט"ע כלל ובהכי נדחו דבריו מ"ש דאכתי הו"ל להרמב"ם להזכיר ספק דמה ענין ספק לכאן ספיקא בלא"ה הוי אפי' בע"ה וליכא סי' וט"ע כלל אבל כוונת הרמב"ם כמ"ש הרמב"ן ז"ל דלענין אבידה דעלמא איתמר דבהא מחלקינן בין ת"ח לע"ה אבל בגט ליכא נפקיתא כלל ודלא כמו שהבין ה"ה והב"י בדעתו ותמוה על ה"ה שהרי ראה בודאי דברי הרמב"ן ז"ל והאיך פי' כוונת הרמב"ם היפך ממה שפירשו הוא כמו שבארנו

ודע דיש עוד גימגום בדברי הרב ב"י ז"ל שכתב בסי' קל"ב דלדברי התוס' והרשב"א כל שיש עדים שאבד דאיכא מיגו לא מהימן רק ת"ח ולה"ה שתלה הטעם דע"א נאמן באיסורין אפילו ראו שנאבד מהימן כל שמצאו בעצמו ודבריו תמוהין דפשיטא דמה שחילק ה"ה בין מצאו עצמו לאחר ע"כ משום דבמצאו עצמו איכא מיגו משא"כ במצאו אחר דאל"כ אלא סובר דבלי מיגו מהימן כיון דע"א נאמן באיסורין א"כ מצאו אחר נמי ובש"ס מוכח להדיא דמצאו אחר לא כמו שכתב ה"ה ז"ל בעצמו ובהכרח דלא הי' כוונת ה"ה דע"א נאמן בכאן כמו בעלמא כמו שכתבו הרשב"א והר"ן דחיישינן דשלא להפסיד שכרו אומר כן ועוד דלא ליהוי למרי גיטא תערומות עליו רק דה"ה בא לומר דס"ד נהי דאית לי' מיגו ולא משקר מנא לן דהוי עדות ברורה לסמוך עלה ודילמא ט"ע דע"א לא מהני כלל אפילו בעלמא דלא בעינן מיגו וה"ה הכא אפילו במיגו ועל זה הביא מהלכות מאכלות אסורות דע"א נאמן באיסורין לא בעדות ברורה דוקא אלא אפילו בט"ע סמכינן עלי' הלכך הכא במיגו נאמן בט"ע כמו באיסורין בעלמא בלי מיגו וזה ברור בכוונת ה"ה ומה שלא כתב ה"ה רק דמצאו עצמו ולא כתב דאין עדים שנאבד הלא גם התוס' והרשב"א לא זכרו רק מצאו עצמו ובהא וודאי דאית לי' מיגו דהאיך אפשר דעדים ראו שאבד גט ממש א"כ היאך נאבד כיון שראוהו נפל לארץ והוא הלך לו ובמציאות רחוק לא מיירי כלל ודברי הב"י תמוהין לפע"ד בזה

אמנם בעיקר הדבר מה דפשיטא להו להפוסקים דע"א נאמן בהא רק משום חשש דמשקר משום הפסד שכרו או דלא להוי תערומות עלי' אבל בלא"ה נאמן כמו בעלמא דע"א נאמן באיסורין. ולכאו' יש לדון בדבר זה דהא ברפ"ק דגיטין בשליח האומר בפ"נ דלולא דסתם ספרא דדיינא בקיאין לשמה אין ע"א נאמן כלל דאיתחזק איסורא דאשת איש רק התם מדינא אפי' אחד לא בעי וא"כ ה"נ דאיסתפק לן שאין זה הגט שלה הרי אינו לשמה ולמה ע"א נאמן ודוחק לומר דהכא נמי הי' מהראוי להחזיר רק מדרבנן אין מחזירין דהא כספק משוינן לה ואין סברא לומר דהכל מדרבנן אף דבירושלמי משמע לכאו' דחומר הוא שהחמירו בגט ע"ש מ"מ מדברי הפוסקים משמע דהוי ספק מגורשת גמורה וצריך לומר דשאני התם דמסתפק לי' אם נכתב גט כלל לאשה זו מעולם רק לאחרת נכתב וכדומה אבל כאן הא ידעינן דעכ"פ נכתב גט לשם זו ונותן לשליח לגרשה איתרע חזקת איסור דילה ועוד יש לחלק קצת ואין להאריך

והנה התוס' ד"ה מצאו בחפיסה הקשו דניחיש לשאלה ותרצו חדא דיודע שלא השאילה לשום אדם או שיודע שבחפיסה איבדו [וצריך לומר בכוונתם דלתי' א' אף שיודע שהתפיסה נאבד ממנו לא סגי רק שיהא ידוע לו שלא השאילה מעולם שכל שהשאילה מעולם אפי' הוחזר לו יש לחוש ששכח