תפארת יעקב אבן העזר גיטין קכ

דע"מ צריכין לקרות הגט ולמה לא אמרו דצריכין לראות, בעצמן שנכתב לשמה ושליח המביא גט ומוסר לאשה בע"מ אינן יודעין כלל אם נכתב לשמה רק על פי השליח א"כ אין יודעין המסירה וע"כ דעיקר קפידא שיראו המסירה וכל שראו המסירה מגורשת אם הי' גט ובספק ספק לכך צריכין לקרות שיהא ודאי גט רק לפי תירוץ תוס' הב' דמשמע בלא קראו ל"ה גט כלל צ"ע אם נימא דוקא בקריאה אבל כל שהי' גט אף בלא ידעו אם נכתב לשמה אם באמת נכתב לשמה מגורשת ודאי ובספק ספק ויותר נראה דלפי תי' זה אין חילוק כלל דשלא לשמה הוי כחספא והוי כלא קראו כלל ולשיטה זו צריך באמת שיהא נודע להם הכשירו של הגט כמו שצריכין לקרותו וצ"ע ועמ"ש עוד לקמן סי' קל"ה בזה בארוכה

אמנם אי נפרש בשליח שאבד גט יש לדון לכאו' דאפי' ספק מגורשת לא הוי דלא נעשה שליח על הספק כמו ב' גיטין שנתערבו ונאבד אחד דאמרי' השני בטל כמ"ש לעיל סק"ה ומ"ש הרמב"ם דהוי ספק מגורשת יש לומר דלאו בשליח מיירי דמהאי טעמא לא כתב אח"כ דשליח נותן סי' רק בבעל מיירי כמ"ש בעל מ"ע שם או דעיקר כוונתו לומר דהוי ספק ונ"מ בנתגרשה ע"י ציווי הבעל אבל בנתערבו לא שייך הך נפקותא כלל דכל שיש בעל אי אפשר שיתערבו דהא באמת ע"כ ניכרין כמ"ש התוס' שם דאל"כ ל"ה מוכח מתוכו לר"מ רק כאן אינן ניכרין א"כ בעל יודע איזהו גט שלי רק אנן הוא דמספקינן דשליח אינו יודע א"כ הגט בטל לגמרי ודו"ק. ולפ"ז יש לדון במ"ש הפוסקים בעבר עכו"ם הוי לזמן מרובה ובירושלמי מבעי' להו ולא איפשטא וע"כ משום דלזמן מרובה הוי ספק מגורשת א"כ אין נפ"מ בספיקו של עבר עכו"ם דס"ס הוי ספק וס"ס ליה דהכל סיבב על הספק אם הוא אותו הגט או לא אבל לפי הנ"ל איכא נפקותא לדינא אי הוי עבר עכו"ם לזמן מרובה אפי' ספק ל"ה ע"י שליח אבל אי הוי ספק אפי' בשליח הוי ספק דהספק בדינא דילמא לא הוי ספיקא כלל דהוא הוא. אך באמת כבר כתבתי לעיל סק"ה דבלא"ה הך דהכא אפי' בשליח הוי ספק דכיון דלכ"ע נראה אותו הגט דהוא הוא רק אנן מחמרי' ומספקינן בי' א"כ אי הי' מצאו הבעל בעצמו אפשר שהי' נותנו ג"כ לאשתו ולא הי' חושש דאחר הוא הילכך שליח זה במקומו ודוקא בנאבד אחד משנים שנתערבו דידוע לכל דהנשאר ספק הוא ובעל עצמו לא הי' נותנו אבל כאן אף הבעל יכול להיות שהי' נתנו לאשתו כמ"ש התוס' להדיא שאינו חושש לאחר כך אם כבר אמרו ב"ד לשליח דגט זה ספק הוא ואין ליתנו לאשה ועבר ונתנו בוודאי נראה דדמי להתם דמאיזה צד נימא דבעל עצמו הי' נתנו כשאירע לו דבר זה ואף הוא לא נעשה שליח אבל כל שלא בא לב"ד רק אבד ומצאו וגירש בו בהא וודאי לאו כ"ע ידעי דחיישינן בהא שמא אחר הוא כיון דכתב בו שמו ושמה הילכך בעל נמי הוי יהיב לה ונעשה זה שליח במקומו כנ"ל בזה

שם מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר. כתב הרמב"ן בחידושיו וז"ל ה"ה למכירו לגט עצמו בט"ע דכשר דהא איהו ידע בנפשי' וט"ע עדיפא בפי' בע"ה טפי מסימנא דהא קים לי' בי' וכדאמרינן פרק ג"ה אלא מתניתין אורחי' דמילתא קתני דלא שכיח טביעותא בגט וקמש"ל דפירות בכלי מהדרינן וסמכינן אסי' דכלי והא דאמר רבב"ח ולא ידענא אי משום סי' הדרוה ניהלי' אי משום ט"ע וש"מ דמהדרינן בי' אבידתא ודוקא לצ"מ דלא משקר ולא משני בדיבירי' אבל איניש בעלמא לא מהדרינן בי' אבידתא דילמא משקר אבל גיטא מה לי רבנן מה לי שאר אינשי וכן דעת הר"מ ז"ל אבל רש"י ז"ל ומכירו לכלי בסי' אבל בט"ע לא סמכינן אלא אצ"מ וטעמא משום דשאר אינשי לא דייקי טפי דהא וודאי לענין הימנו באיסורין ליכא לאיפלוגא בין ל"מ לאיניש אחרינא ומ"מ לא מחוור כלל כדפרישית עכ"ל. מבואר מדבריו שסובר בין לפירש"י בין לדעתו אין הפרש בגט לענין אמונה בין צ"מ לע"ה כלל דאי ע"א נאמן גם ע"ה נאמן דנא מצינו הפרש טז בע"א היכי דנאמן בין ת"ח לע"ה כלל רק לדעת רש"י יש הפרש ביניהם שאינו נאמן מחשש דאינו יודע בט"ע לא מחשש שקר והרמב"ן דעתו דע"ה נמי ידע בט"ע אבל לענין שקר אין הפרש בגט דאיסורא הוא בין ת"ח לע"ה. ואף דמדברי רש"י שלפנינו משמע דתרתי חיישינן בע"ה חדא דמשקר גם לא ידע בט"ע צריך לומר דמפרש דאין כוונתו דמשקר דלא הוי לי' לומר דלא משני בדיבורי' אלא הכוונה דמדקדק לומר דבר ברור שלא יצטרך לשנות דבריו אבל ע"ה לא דייק ומשמע לי' לפרש כן משום דמחשש דמשקר אי אפשר לחלק בדבר איסור בין ת"ח לע"ה כנ"ל: ששב

ובר זה הוא היפך דעת הרשב"א והר"ן והתוס' דנראה להדיא דגם בדבר איסור מחלקינן בין ע"ה לת"ח לענין חשש דמשקר ולכך ס"ל דע"ה צריך מיגו דוקא ות"ח נאמן בלי מיגו ולפי זה לפי דעתם דאין ע"ה נאמן מחשש שקר א"כ ע"כ דאין זה בגדר ע"א שיהא נאמן באיסור והיינו משום דאתחזק איסורא א"כ לשיטת הרמב"ן הי' בדין שאפי' ת"ח לא יהא נאמן ואפשר דס"ל דוודאי דין הוא שיהא נאמן רק מחשש נגיעה הוא משקר ומפסיד שכרו או משום תרעומות ות"ח לא חשדילן לי' בהכי חזר דינו כע"א שהוא נאמן באיסור אבל מ"מ לשיטת הרמב"ן כ"ע בגט מהימנא מכח ע"א דנאמן באיסורין

אלא יש לתמוה במה שכתב וכן דעת הר"מ ז"ל דהא להיפוך שמענו מדבריו דט"ע בלבד לא מהני רק במצאו בכלי שהניחו בו וכן מבואר בר"ן להדיא דהרמב"ם ז"ל תרתי מצריך דסובר דאין ט"ע לע"ה וכן פי' ה"ה ז"ל להדיא

אבל באמת נראין לי דברי הרמב"ן ז"ל ברורים ופשיטא שלא הי' כוונת הרמב"ם ז"ל כמו שהבינו הם דאי ס"ד. שטעמו לפי שאין ע"ה ידע בט"ע למה לא זכר עכ"פ דת"ח נאמן ומ"ש ה"ה משום דלא שכיח ת"ח האידנא הוא תמוה דהרמב"ם מביא כל הדינים אפי' הנוהגים לימות המשיח גם אין דרכו של הרמב"ם לומר סברא מצד עצמו סתם והי' לו לומר יראה לי כדרכו וכ"ש כאן שלא זכר שום טעם שלא יבא הדבר לידי מחלוקת. ודבר ברור דכוונת הרמב"ם ז"ל דוודאי לא מחלק בין ת"ח לע"ה כלל ודעתו דודאי ע"כ דרבב"ח מספקא לי' דא"כ איזהו תועלת יצא לו מהך עובדא כיון דידוע דמשום ט"ע בלא סי' הי' ראוי להחזיר לו בודאי א"כ כמו דמספקא לי' מעיקרא קודם ששאל אי סי' דאורייתא או דרבנן כן השתא וברור דגם ט"ע מספקא לי' דאף דעל שאר איסור סומכין על ט"ע היכי דע"א נאמן באיסורין כמ"ש ה"ה ראי' מבשר שנתעלם מן העין אבל משום חומרא דגט לא סמכו בזה רק על סי' מובהק ולכך סיפר רבב"ח דנתברר לו בבהמ"ד הזה דחד מהני תרתי ספוקי דמספקא לי' בוודאי מהני דהא אהדרוה נהלי' אבל לא נתבאר לו איזה מהן או הא או הא או אפשר דתרתי מהני אבל עכ"פ כשיש תרתי מהדרינן בוודאי והיינו דאמרי' בש"ס דהא דמוכח מרבב"ח דסובר ט"ע מהני בלבד רק בגט מספקא לי' היינו דוקא צ"מ אבל ע"ה באבידה נמי לא מהימן דמשקר אבל בגט דהוא איסור דע"א נאמן אין הפרש בין ת"ח לע"ה בשום דבר [וכמו שפי' הרמב"ן דלענין אבידה איתמר] ולפ"ז נראה דרבב"ק מספקא לי' נמי בפירושו דמתני' מצאו בחפיסה אם מכירו כשר דסובר דמה שמצאו בחפיסה ויודע שבחפיסה איבדו הוי סי' בגט רק לא סי' מובהק כמ"ש תוס' בד"ה מצאו לחד תי' והשתא מספקא לי' אי תרווייהו בעינן אי חדא מינייהו סגי ואו או קתני או דמכירו בלבד סגי ורבותא קאמר אף שמצאו בחפיסה ואם לאו פסול או אפשר דחפיסה אפי' סי' שאינו מובהק ל"ה רק בעינן מכירו אבל סי' שאינו מובהק מהני בי'

והן הן דברי הרמב"ם שכ' דאם מצאו בכלי שהניחו בו דזהו הוי כמו סי' ומכירו ג"כ בט"ע כשר דתרווייהו ודאי מהני כפי פשיטות רבב"ח ולצד האחרון יהא הפי' מצאו בחפיסה ומכירו דתרווייהו בעינן סי' ע"י שמצאו בכלי שהניח