תפארת יעקב אבן העזר גיטין קיז

התוס'. אבל מ"מ נראה לפע"ד ליישב קושית התוס' ג"כ דמ"מ כיון דיכול לכתוב גט לארוסתו לגרש אח"כ אפי' יכתוב זמן כתיבת התורף לא יועיל לה ותצטרך ראי' כי לא תהא נאמנת שנכתב התורף אח"כ כיון דכתוב בגט ארוסתי יאמרו דהכל כתבו בעודה ארוסה לגרש אח"כ ואז אין לה פירות רק משעת נתינה דגם הזמן הכתוב בגט נכתב קודם ודו"ק היטב

סעיף ב. צוה לכתוב גט לגרש בו אשה בעלמא לכשיכניסנה (ג) אינו גט ואם היא יבמתו ואחר שיבמה גירשה בו הרי זו ספק מגורשת

(ג) אינו גט וכו' הרי זו ספק מגורשת. כן הוא לשון הרמב"ם והטור הביא דין זה בשמו וכתב דהרא"ש כתב דלמ"ד אדם מקנה לדבר שלב"ל אפי' לאשה דעלמא הוי גט ותמהו עליו חדא למה הביא בשם הרמב"ם דהוא ש"ס ערוכה ביבמות דבאשה דעלמא אינו גט וביבמתו ספק ועוד מה זה שהביא דברי הרא"ש כנראה שהוא חולק הא באמת קיימ"ל אין אדם מקנה דבשלב"ל. והנה הב"ח כתב ליישב ומלבד הדוחק שיש בדבריו קשה תינח אשה דעלמא אבל יבמתו כיון דהוי ספק מגורשת גרע מריח הגט ולמה הביא דברי הרמב"ם ביבמתו וא"א כתב דאפילו באשה דעלמא משמע דכ"ש ביבמתו דחולק הרא"ש והא ליתא דביבמתו אין נ"מ מריח הגט דהוי ספק מגורשת ובאמת גם ברא"ש גופא יש לתמוה שהעתיק דברי התוס' מה דאין נ"מ לדינא והנה בלימוד הישיבה אמרתי ליישב דברי הרא"ש וטור בפנים שונים

אמנם העיקר אצלי לפי מ"ש בכל נוסחאות הטור אדם מקנה לדבר שלב"ל והיינו דסובר דודאי הכא מה שהוא מקנה לה שתהא רשאה בנפשה להתנסבה לכל גבר הוא בעולם עכשיו דהא עכשיו מותרת היא ג"כ לכל אדם רק שהוא מקנה דבר זה לאשתו והיא אינה עדיין אשתו וא"כ הוי כמו לדשלב"ל ואף דבאמת אין הפרש בין זל"ז כלל מ"מ מבואר בחו"מ סי' ר"ט דלדבר שלב"ל לכשתב"ל איכא פלוגתא אי הלכה כר"י או כר"נ ע"ש דדעת הרא"ש דקנה בזה א"כ הכא דאמר לכשאכנסנה אגרשנה הרי הוא אומר לכשתהא בעולם א"כ לר"נ קנה וזהו כוונת הרא"ש וטור ואין להאריך כי ראיתי להט"ז שכתב ג"כ כעין זה אלא דהוא דעתו דאף בדבר שלא בא לעולם מהני לכשיהא בעולם אף שאין דבר הנקנה בעולם ולפעד"נ כמ"ש. ולפ"ז תמה אני על הט"ז שכתב בס"ק שאח"ז בדוחק ליישב דברי הטור ביבמתו ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבאשה דעלמא הוי גט כ"ש ביבמתו לא ספק והרא"ש חולק בתרווייהו ובש"ס בעי למ"ד אין אדם מקנה בכל גוונא אפי' לכשיהא בעולם: אך בעיקר דברי התוס' והרא"ש יש לתמוה דלענ"ד פשוט כמ"ש תוס' ריש כל הגט דאפי' למ"ד יש ברירה בגט מודה דבעינן שיהא מבורר בעת כתיבה הה"ד בזה נהי דאדם מקנה דבשלב"ל גט שאני דבעי' דבשעת כתיבה יהא לשמה וכל שאינה בת גירושין לא מיקרי לשמה כלל ועוד דבעי' שישמע הבעל והאי לאו בעל הוא וכן מבואר בלשון הרמב"ם להדיא דמהאי טעמא פסול ואף שהתוס' כתבו ראי' משיחרור וילפי' לה לה מאשה מלבד מה דמשמע ברמב"ם מהל' עבדים דלאו מגז"ש ילפי' רק דיש קרא בשיחרור כמו באשה ומהתימא על הט"ז ביו"ד הל' עבדים שכתב דמחובר יליף הרמב"ם מגז"ש. ונעלם ממנו במחכ"ת דברי הרמב"ם במקומם ע"ש. ואפי' אם נימא דהי' לו גירסא אחרת מ"מ לא הי' לו להקשות על המחבר דכתב להדיא בספרו כסף משנה דכך הם דברי הרמב"ם ע"ש] אבל בלא"ה שאני עבד דעומד לדבר זה ובר שיחרור הוא עכ"פ משא"כ אשה דעכשיו אינה בת גירושין כלל. ולפים הך טעמא אתי שפיר טפי האבעי' ביבמתו דכיון דאגיד' בי' בת גירושין מיקרי גם הוא בעל מיקרי. גם בלא"ה ע"כ לא לכל מילי ילפי' עבד מאשה תדע דבעבד אמרי' עדיו בחתימיו זכין לו כמו בשט"ח כדמוכח בש"ס בפ"ק דמציעא גבי מצא שטר שיחרור ובאשה פשיטא שאין כאן התחלת גירושין רק בנתינה לידה ולא ילפי' לה לה מאשה שלא ישתחרר רק בהגעת שיחרור לידו ואף שיש לדחות מ"מ נראה כן עיקר למעיין ברמב"ם בהל' עבדים דלא לכל מילי איתקש וכן לא זכר גבי עבד דלא מהני טלי מעל גבי קרקע היפוך הט"ז הנ"ל וכן משמע בש"ס בסוגי' דבג' דברים שוה גיטי נשים ע"ש

סעיף ג. שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים ושלחו ב' גיטין ונתערבו זה בזה נותן שניהם לזו ושניהם לזו (ד) בעדי מסירה ואם נאבד א' מהם לא ינתן הגט הנשאר לא לזו ולא לזו ואם ניתן לאחת מהם או לשתיהן (ה) ה"ז ספק גירושין

(ד) בע"מ. עב"ש ובאמת ע"כ צריך לומר דהכא כ"ע מודים דבעינן ע"מ דוקא דאל"כ תיקשי לדעת הרי"ף מה מקשה בש"ס הא לא ידעי ע"מ בהי מינייהו מיגרשה ולר"מ לא קשיא כמו שפירשו דע"ח לעולם אין יודעין המסירה א"כ כיון דמודה ר"א דע"ח נמי כרתי א"כ מאי קושיא מתני' בע"ח ומגורשת לר"א כמו לר"מ תדע דהא בעי לאוקמא כר"מ דוקא א"כ ע"כ בע"ח. א"כ כר"א נמי מצי אתיא וע"כ דבהא כ"ע מודים דלר"א בעינן ע"מ דוקא והיינו דטעמייהו דרי"ף ורמב"ם דסגי בע"ח הוא לפי שהגט יוצא מתח"י כמ"ש הרמב"ם להדיא דזהו הוי כמו ע"מ משא"כ כאן דאין מהגט שום הוכחה דנמסר לידה הגט שלה ואם יש בידה שניהם אין לחברתה א"כ בהכרח צריך ע"מ ודו"ק ועמ"ש לקמן סי' קל"ג עוד בזה

(ה) הר"ז ספק גירושין. דין זה הוא מדברי הר"ן שכתב על מה שאמרו במשנה לפיכך אם אבד אחד השני בטל דלא בטל לגמרי אלא אם נתן השני הוי ספק מגורשת וכ"כ ה״ה להדיא

ואני תמה נהי דבמשנה יש מקום לפרש כן אבל ברמב"ם אי אפשר לומר כן דהא כללא כייל בפ"י מה"ג שכל מקום שנאמר בחיבור הזה בטל אין בו אפי' ריח הגט והאיך נימא דיצא כאן חוץ מהכלל לומר בטל מה שהוא ספק מגורשת ובודאי ליכא למימר דבטל קודם שנתנו קאמר אבל אחר נתינה הוי ספק הא ליתא דכל גט אין כלום קודם נתינה וכל כי האי כתב בעלמא ספק מגורשת כמו שכתב שם באותו פרק מקודם בגט הנאבד ונמצא שאם נתנו הוי ספק מגורשת והאיך יאמר בכאן בטל מה שאינו רק ספק

אמנם תמוה לי מאד על ה"ה והר"ן דמאיזהו צד פשיטא להו לאפוקי לישנא דמתני' מפשטי' דקתני לפיכך אם אבד אחד הרי השני בטל לומר דהכוונה ספק וטעמא רבה איכא בהא מילתא דבטל לגמרי דהא שליח זה נעשה שליח לגרש גירושי ודאי והוא שנתערבו לו הגיטין ונאבד אחד ממנו וידוע לכל שאין לגרש בו גירושי ודאי א"כ בטל שליחותו כי מי עשאו שליח לגרש גירושי ספק ומאיזהו צד נימא דניחא לי' לבעל שיגרש גירושי ספק כמו ודאי ואדרבא יש לנו לומר דבעל גופא אי הי' נולד בגיטו ספק בוודאי לא הי' מגרש בו בפרט דאסור לגרש גירושי ספק ומאיזהו צד נימא דבעל חפץ בזה. וברור דכל שנולד ספק ביד השליח בגט זה הידוע ספיקו לכל דבעל גופא בוודאי לא הי' נותנו מחמת ספק שנולד בו אף הוא בטל שליחותו ויפה כתב הרמב"ם בפשיטות דגט זה בטל הוא דנתבטל שליחותו לגמרי כל שנאבד אחד והנשאר הוא ספק גמור לכל. אך יש לדקדק לכאו' דמעיקרא בגט הנאבד כתב הרמב"ם שאם מצאו ואינו באופן דכשר דלא יגרש בו ואם גירש הוי ספק מגורשת וא"כ תיקשי הא בטל שליחותו. אבל באמת לק"מ ואדרבא הא ראי' מדכתב מעיקרא ספק כשנתנו ולמה כתב כאן בטל וברור דלא דמי לא מבעי' כפי הנראה מדברי המ"ני שם דלא מיירי כלל בשליח רק בבעל