תפארת יעקב אבן העזר גיטין קטו

פי' אחר דהא אינו מן המובחר קאמרי רק הוכחת ר"ח דע"כ כשיטתו השיבוהו ועל זה לא השיב ר"א כלל. ועוד כיון דע"כ הוכחת ר"ח מהך משנה דשבת א"כ למה לי כ"ה בפשיטות הי' לו לומר דאינו גט כמו דפטור לענין שבת ופשיטא דהלכה כהך משנה דהוא סתם משנה

לכן נראה ברור דוודאי כ"ע מודי דכתב על גבי כתב פטור כרבנן דנחלקו על ר"י וכשיטתו השיבוהו דאינו מן המובחר דאל"כ מתניתין כמאן אתיא והיינו דקאמר בפשיטות כמאן דלא כר"י וא"כ תיקשי לר"א וע"כ דמודה ר"א בהא ועיקר כוונת ר"ח כאן מה שאמר דתליא במחלוקת היינו דסובר דבתרתי נחלקו חדא בדיו על גבי דיו דאינו כתב ולשיטתו דהוי כתב השיבוהו דאינו מן המובחר וא"כ אף בדיו על גבי סיקרא דחייב לענין שבת אינו מן המובחר א"כ ה"ה בגט אם העביר דיו על גבי דיו אינו גט כרבנן ודיו על גבי סיקרא אינו מן המובחר והיינו דקאמר ר"א דלא היא דהך מחלוקת דנחלקו במן המובחר אינו רק בשם משום זה אלי ואנוהו אבל בעלמא אי לא הוי כתב לא הוי כתב כלל ואי הוי כתב כשר לגמרי. ולפי זה פשיטא דבדיו על גבי דיו אינו גט לכ"ע אפי' לראב"י רק בדיו על גבי סיקרא בלא"ה קאמרינן וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה א"כ פשיטא דאין לעשות כן לכתחילה ואפי' דיעבד אף שיש לחלק בין שלא לשמה לעדים מ"מ יש להחמיר רק בניסת נראה שיש לצדד להקל בזה כיון דלענין שבת הוי כתב מעלי'

סעיף ו. אפילו נכתב לשמו אם לא חתמו העדים לשמו אם נתנו לה בלא עידי מסירה אינו גט ואם נתנו לה בעידי מסירה ה"ז פסול (ה) וי"א שגם זה אינו גט

(ה) וי"א שגם זה אינו גט. עב"ש ס"ק ז' שהקשה מהך דלעיל סי' ק"ל סי"ז שלא זכר רק דעת הרמב"ם ובאמת לא הי' כוונת המחבר רק בלשמה בלבד והיינו כמ"ש הרשב"א בחידושיו ובא"ז הביאו בת"ה סי' רכ"ח דכיון דכתיב וכתב על כל הכשירו של גט קאי וכיון דאיכא ע"ח ופעמים סמכינן עלייהו לדברי הפוסקים דסגי בע"ח אף הם בכלל כתיבת הגט היא וזה לא שייך רק בלשמה בלבד

ומה שהקשה הב"ש מהך דשמות מובהקין וכן הקשה בת"ה ובביאור הגר"א ולא ראו מה שכתב הרשב"א בחידושיו ליישב זה דשאני חתימת עכו"ם דהוי כמליא בדיוטא וכאילו לא חתמו כלל. ועוד נראה לפע"ד פשוט דדוקא בכתיבה שייך עכו"ם אדעתי' דנפשי' קא עביד וכן בהדיוט החותם אבל ערכאות כיון דלשיקרא לא חיישינן א"כ בלתי ספק לא יחתמו רק שידעו מי המגרש ויקראו הכתוב בגט ויכירו זה האיש ויחתמו שזה גירש א"כ היינו הך לשמה ממש ואי באנו לחוש לשאר פסולים דלא ידעו עדים הא בלא"ה קשה וע"כ דבאמת צריך לידע שנעשה כדין ומשום חששא דאדעתי' דנפשי' עביד לא שייך לחוש בערכי החותם לעדות דעושה הכל בצדק והאיך ס"ד שיחתום בשביל אחר אבל נכרי הכותב גט יכול להיות דכתבו וחושב לאחר לגרש בו. תדע דאי ס"ד דבנכרי ליכא לשמה כלל אפי' בחתימה א"כ תיקשי בס"ד לר"מ פשיטא דשלא לשמה הגט בטל ולמה לא מקשה הא בעינן לשמה ונהי דשאר פסולים אתי שפיר דאיכא למימר דבאמת צריכין לידע שנעשה כדין אבל לשמה דאדעתי' דנפשי' עביד לא משכחת לה כלל וע"כ כמו שכתבתי

גם נראה לפע"ד דרבינו יואל הלוי במרדכי ריש כל הגט סובר דהגט בטל דכתב שם דאם לא כתב השמות בגט כשר רק לכתחילה צריך שיכתוב אותם והדבר תמוה דהא במשנת הכותב טופסי גיטין מבואר דצריך שיניח השמות ובוודאי דבלא הניח הגט פסול כיון דגזרינן שטרות אטו גיטין ואי גיטין לכתחילה לא הוי גזרינן שטרות. ועוד דבירושלמי מוכח בהדיא שם דלר"י רק בשמות תלוי פסול לשמה ולר"ל גם בשאר התורף ולכ"ע בלא כתב השמות לשמה הגט בטל וע"כ דסובר דכל שצריך לכתחילה לכתוב השמות וכתבו שלא לשמה בטל מדאורייתא אף אי לא כתב כשר כמו בעדים החתומים והיינו שכתב דמהתם מוכח דלכתחילה צריך לכתוב כמו בזמן דע"כ אינו רק לכתחילה דדיעבד בלא כתב זמן לא תצא ומ"מ בשלא לשמה גרע ופסול לגמרי ודו"ק

אמנם נראה לפע"ד דעיקר דין זה נולד ממה שהקשו התוס' מאי ענין שלא לשמה למזוייף מתוכו וכבר כתבתי בכמה מקומות שלא נתבררו לי דברי התוס' דוודאי שלא לשמה הוי ממש כמו קרוב ופסול שאינו עד בדבר הזה כלל א"כ ממילא יש להניח דברי ר"א כפשטן דקאמר מודה ר"א משמע דמודה לרבנן דפליגי עלי' במשנת ג' גיטין פסולין דהיינו מדרבנן הילכך בניסת וכ"ש ביש לה בנים יש לסמוך על דעת האומרים דאינו רק מדרבנן כמו שביארנו

סעיף ז. לפיכך צדיך ליזהר כשהבעל מצוה לסופר לכתוב שיאמר (בפני עדים שיחתמו על הגט) כתוב גט לשם פלונית אשתי וכן יאמר הסופר (ו) בפיו כשמתחיל לכתוב שכותבו לשם פלונית אשת פלוני ולשמו של פלוני: הג"ה. ויאמר כן בפני עדים החותמים על הגט ויכתבנו אח"כ בקביעות ולא בסירוגין כדי שיכתבו לשמו ולשמה כמו שהתחיל (בסדר גיטין) ומיהו בדיעבד אם כתבו בסירוגין כשר (ד"ע) י"א תיקון הקלף וחתיכת הקולמוס וכ"ש השרטוט צריך הכל להיות לשמם (מ"כ בתיקון) ומיהו אם עשה אלו הדברים שלא לשמה אינו פסול

סעיף ח. יהיו שם שני עידי החתימה בשעה שמתחיל לכתוב הגט כדי שידעו שנכתב לשמה ויכירוהו בשעת חתימה

(ו) בפיו כשמתחיל לכתוב. דין זה הוא מדברי הרא"ש הלכות ס"ת בשם רבינו ברוך וסברתו כמו בפיגול דבעינן שיאמר בפיו ע"ש. ותמהני דאדרבא בש"ס ריש זבחים משמע בהדיא דלענין פיגול הכל במחשבה תליא מילתא ע"ש בש"ס ותוס' להדיא. גם בלא"ה לא ידעתי מה מקום פסול יש כאן דאי משום דהוי לי' סתמא ופסול בגט הא וודאי ליתא דסתמא הוא כדרך שאמרו שם אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה שלא נתברר כלל במחשבתו. ועוד דהא בס"ת סתמא לשמה כשר כדמוכח בסוטה ולמה מצריך בס״ת להוציא מפיו: ונראה שהוציא כן מהא דאמרינן בגיטין דאדם נאמן על טהרות שנטמאו דכהן גדול ביוה"כ יוכיח דיכול לפגל ואי ס"ד דיכול לפגל במחשבה תיפוק לי' דכל כהן האיך יכול לפגל לא נאמין לו שכוון כך. אבל באמת הא ליתא דוודאי יש לומר בכהן סתם דבאמת אינו נאמן בשל אחר רק בשמענו דמפגל רק בכהן גדול דליכא אחר בהדי' דייק שפיר ואין להביא ראי' ממה שאמרו שם אפי' לא כתב בו רק שיטה אחת לשמה כשר והשתא אי ס"ד דמחשב בלבו א"כ מה נ"א אם עומד עליו עוד וכי יודע מה בלבו וע"כ דצריך להוציא בשפתיו וקמ"ל דלא צריך לידע רק שיטה ראשונה. אבל באמת הא ליתא דלפי דבריו קשה ג"כ דפשיטא שאין צריך להוציא בשפתיו בכל אות ואות רק בפעם אחת מתחילה רק הכוונה התם דלא חיישינן דילמא קודם שגמרו בא אחר לכתוב לו גט וכתבו לשם האחר קמש"ל דאין צריך שידע שלא נכתב לשם אחר רק כל שראה שיטה ראשונה נכתבה לשמו דהיינו בציוויו של זה וישב לכתבו בציוויו היינו לשמה ולא זכרו מזה שום פוסק זולתי ר"ב הנ"ל והבאים אחריו והוא עצמו נסתפק בזה גם נראה לפע"ד פשוט להוכיח דעכ"פ אינו מעכב מדלא קתני בריש כל הגט יתר על כן שאפי' כתבו לשמה לגמרי כל שלא הוציא בפיו לא חשיב לשמה. גם ברמב"ם מבואר דמפגל