תפארת יעקב אבן העזר גיטין קיג

בלבי תכתוב אף שלא הודיע לסופר יכול לגרש אותה שכבר גמר בלבו לגרשה או שאמר לאחרים אותה שרוצה לגרש וגמר בלבו אף שלא הודיע לסופר דכיון שהי' אצל הבעל נגמר בלבו שוב לא תליא בברירה ולכ"ע הוי לשמה גמור וכן מורה לשון המשנה לאיזה שארצה ולא לאיזה שאני רוצה עכשיו וכן רש"י פי' בהדיא בד"ה אמר אביי דעיקר טעמא לפי שהי' פוסח על שתי. הסעיפים מקודם אמנם מדברי התוס' בשם ר"י משמע לכאורה דגבי גט אפי' בכהאי גוונא לא מהני דהם כתבו דאפי' למ"ד יש ברירה הכא פסול משום דלא הוברר בעת כתיבה רק אח"כ הוברר למפרע ולפי זה ממילא יש לומר דאפי' גמר בלבו כל שלא הודיע לסופר בעת כתיבה הרי לא הוברר אז רק אח"כ הוברר לכ"ע דלזו נתכוון אז אך יקשה על התוס' לשון המשנה דמשמע בהדיא דרק לפי דלבעל גופא מספקא לי' פסול אבל אי הי' ברור לבעל אף שלא הוברר לסופר לא איכפת לן לכן נראה דלא כתבו התוס' רק באומר לאיזה שארצה דאפי' למ"ד יש ברירה לא אמרינן דהוברר דמעיקרא דעתו הי' לזו דפשיטא דהי' מסופק דהא אמר לאיזה שארצה רק למ"ד יש ברירה אמרינן דגמר בלבו לגרש אותה שיתרצה אח"כ ומ"ד אין ברירה סובר כיון דלא נתברר אז הרצון שלו אמרינן דלא גמר בלבו כלל שיכתוב לאותה שנתרצה אח"כ אבל מ"מ אפי' למ"ד יש ברירה לא הי' מבורר בעת כתיבה רק גמר בלבו לאותה שיתרצה אח"כ ולזה אומר ר"י דלא מהני בגט אבל כשהי' מבורר בעת כתיבה לבעל איזה מהן תתגרש לא איכפת לן במה שלא נתברר לסופר והיינו טעמא דרמב"ם דמשווי לי' ספק מגורשת דנהי דאין ברירה דילמא באמת כך הי' דעתו בעת כתיבה ונתרצה לזו שבאמת גירשה וכמו שבארנו

ואע"ג דלפי הנ"ל עדיף תולה בדעת עצמו מתולה בדעת אחרים ובש"ס משמע להיפוך דקאמר אביי קא בעי מיני' תולה בדעת אחרים לפשוט לי תולה בדעת עצמו והדר מותיב לי' תולה בדעת אחרים ופירש"י דתולה בדעת עצמו גרע [ויש בתוס' בד"ה הדר גימגום שכתבו על זה אינו תמוה דשפיר מותיב למאי דפשיט לי' ובאמת פשוט הוא דכוונת הש"ס להקשות כיון דקא פשיט לי' ממתניתן ולא קאמר לי' דיש לחלק בין תולה בדעת עצמו לאחרים ש"מ דסובר דאין לחלק כלל והדר מותיב לי' לר"י מפסחים וא"כ מאי קושיא לר"י הא במתניתן גופא קשה וע"כ משום דבמתניתן יש לחלק משא"כ לר"י קשה א"כ דברי ר' אושעי' סותרין זה את זה והיינו דמקשה לי', רבא דעל פשיטותי' דר"י לא מצי להקשות דמנין לו לחלק כיון דלא מצינו חילוק בזה שמא אין חילוק לכך מקשה לי' מפסחים דע"כ יש חילוק דאל"כ תיקשי מתניתן וזה ברור]. ובאמת לק"מ דוודאי לענין דנימא יש ברירה דתהא מגורשת וודאי תולה בדעת עצמו גרע דחזינן דפוסח על שתי הסעיפים א"כ לא בלבו אבל להיפוך לענין שלא תהא מגורשת כלל תולה בדעת אחרים גרע דכל דאין ברירה ממילא שניהם במשקל שוה ואין כאן בירור כלל משא"כ בתולה בדעת עצמו יש לומר דנתרצה בהתחלת כתיבה לזו שבחר לו באמת

ובהכי ניחא מה שפירש"י כאן שהי' פוסח על שתי הסעיפים ובזבחים פי' דאין ברירה דאינתק לשם האחרת והיינו דוודאי בשעת אמירתו לאיזה שארצה הי' פוסח על שתי הסעיפים אבל בשעה שנכתב יש לומר דאינתק לשם האחרת וגרע מסתמא וכן כתב רש"י התם בהדיא וז"ל וגרע מסתמא דשמא בשעה שנכתב לא הי' דעתו לזו ואינתק לשם האחרת והתם לא סגי לי' בהך סברא שהי' פוסח דא"כ הוי לי' סתמא משא"כ כאן אזלינן לפי האמת דסתמא פסול וכל זה ברור לפע"ד

אמנם בהך דלאיזה שתצא בפתח תחילה אף דלכאורה נראה לפי הנ"ל דלא הוי מגורשת כלל כיון דקי"ל אפי' תולה בדעת אחרים אין ברירה אבל מ"מ אינו ברור לפע"ד ויש לומר דבהא נמי הוי ספק וכמו בלאיזה שארצה אמרינן אף דמעיקרא הי' פוסח על שתי הסעיפים חיישינן דבעת כתיבה אינתק לי' לאחת או אותה שגירש באמת והוי מגורשת וודאי אי להיפוך או סתמא ואינה מגורשת כלל ולכך הוי ספק מגורשת כמו כן בלאיזה שתצא בפתח יש לחוש אף דבשעת אמירתו עזב הדבר כפי מה שיהא במקרה אבל בשעת כתיבה יש לחוש שמא הי' רצונו לאחת שיצאת באמת תחילה ולזו באמת נתרצה ואף שיש לחלק דדוקא היכי שהניח על רצונו יש לומר שהתחיל הרצון בעת כתיבה אבל באמר לאיזה שתצא בפתח שלא הניח הדבר לרצונו כלל יש לומר דקודם שיצאת לא נתחלף דעתו לגמור אחת בדעתו והוי לי' סתמא ופסול לגמרי מ"מ נראה לי מדלא זכרה הרמב"ם דלא ברירא לי' לא לספק ולא לוודאי וכמו שכתבתי

ודע דאהך בעי' דר' אושעי' איתא בש"ס דפריך לי' מהך דפסחים האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו זכה ומזכה את אחיו עמו וקאמר לי' אושעי' ברי מה ענין פסחים אצל גיטין הא איתמר עלה אמר ר"י כדי לזרזן במצות דייקא נמי וכו' דאמנוניהו מעיקרא וכו' והקשו בתוס' דבפרק אין בין המודר מוכיח מינה דשה לבית אבות לאו דאורייתא ולא בעי מינוי כלל ותרצו דסוגי' דהכא אזלא אי שה לבית אבות דאורייתא ויש לתמוה דשם מוכיח מינה דלאו דאורייתא א"כ במה נפשך אי יש הכרח מהך משנה א"כ האיך אפשר דסוגי' דהכא לית לה הא הא הך דיוקא גופא דדייק התם לאו דאורייתא דייק הכא ג"כ דאמנוניהו מעיקרא וע"כ דבאמת לא מוכח מהתם לאו דאורייתא רק דאמנוניהו מעיקרא א"כ האיך דייק בנדרים דשה לבית אבות לאו דאורייתא

ולכאורה הי' נראה בעיקר קושית התוס' והוא דבלא"ה יש לתמוה דבנדרים קאמר ר' זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא ובפסחים (דפ"ח) אהא דתנן התם יתום ששחטו עליו אפוטרופסין שמעת מינה יש ברירה אמר ר' זירא שה לבית מ"מ והכוונה כמו שפירש"י בד"ה שה לבית דמשמע כל בעל הבית יכול ליקח לבני ביתו בלא דעתם א"כ מבואר דמקרא ילפינן דלא בעינן דעת הקטנים והתוס' בד"ה שה כתבו דבאמת כוונת ר' זירא דשה לבית לאו דאורייתא ולא יכולתי לכוון, דבריהם בלשון הש"ס פסחים דמוכח להדיא דר' זירא יליף מקרא דלא בעינן דעתם גם קשה מה שהקשו התוס' שס דמה בכך דאין שה לבית אבות דאורייתא הא אין פסח נאכל אלא למנויו והאיך יכול להאכיל הקטנים בלי מינוי עיין שם מה שדחקו ליישב הילכך נראה לפי עניית דעתי דכך הכוונה דוודאי מילתא דפשיטא הוא דאין פסח נאכל אלא למנויו הילכך בגדול דיש עליו חיוב פסח לא מיקרי למנויו רק בדעת הממנה והמתמנה אבל קטנים שאינן בני חיוב רק האב ממנה אותם על פסחו בהמנאת האב מיקרי למנויו. והשתא שם בנדרים רוצה ללמוד שיוכל אדם להפריש על חבירו בלא דעתו ומיקרי למנויו כמו בקטנים דמותר ועל זה אמר דאין ללמוד מקטנים דהא דגלי קרא בקטנים דלא בעינן דעתם משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא והיינו דעיקר שחיטה על קטנים נלמוד משה לבית אבות ומשה לבית למדו מ"מ אפי' בלי דעתם. וזהו כוונת ר' זירא דשה לבית אבות לאו חיובא הוא מדאורייתא הילכך בהמנאת האב הוי למנויו משא"כ במי שיש עליו חיוב פסח דאורייתא לא מיקרי למנויו רק בדעת המתמנה ג"כ והשתא פשיטא דמיירי דאמנוניהו מעיקרא דאי לא אמנוניהו אפי' תימא יש ברירה תינח אותו שעלה ראשון אבל אחרים מי קא אכלו הא אין פסח נאכל אלא למנויו והרי לא המנה אותם אביהם והשתא לא אפשר דכבר נשחט ובוודאי אפי' אמנוניהו אי שה לבית אבות דאורייתא לא הוי מהני כיון דהם לא המנו עצמם רק אחר שחיטה דהם היו חושבין דאביהם לא המנה רק