תפארת יעקב אבן העזר גיטין קד

מוכח בירושלמי להדיא כדברי ב"י דאל"כ מאי מקשה מגט שכתבו עברית התם בתרגמו להם בלשון שיודעין. ועוד אי באין קוראין מיירי מה ס"ד שיחתמו ולא ידעו לקרותו כלל לידע מה כתוב בו ועוד הארכתי שם גם כתבתי לחלק בין גט לשטר שלא יסתרו דברי הב"י אהדדי ואין צורך לכפול הדברים כאן רק הנוגע לדינא שאין להתיר כלל ע"י תרגמן אם לא במקום דחק ועיגון גדול ועדיין צ"ע

(כח) רושמין להם. עב"ש דאם רשמו בדבר דהוי כתב לכתחילה אין מגרשין ודיעבד כשר דלא גרע מלא היו ע"ח כלל ותמה על הטור בשם הרמ"ה דפוסל דיעבד. ודבריו תמוהין לפע"ד דלכאורה פשיטא דלכל הפוסקים פסול דיעבד דמודה ר"א במזוייף מתוכו דאתי למיסמך עלייהו שלא כדין ואף שהדבר אמת אין לעשות רק בעדות כשר ומאי נפקא מינה שחתמו קרובים ופסולים או שחתמו עדים שאינו חתימתם כלל דכתב עליון אינו כתב וכשבא לפנינו חושבין דהיא חתימתם דהא חתימתם ניכרת יפה וכבר טרחו ליישב מה שהכשיר ר"א על הנייר מחוק ודיפתרא משום דניכר הפסול לפנינו משא"כ הכא אינו ניכר כלל וזה ברור. ונראה שגם דעת הרמ"ה דכתב אינו גט דסובר כדברי הגאונים החולקים על הרמב"ם דמזוייף מתוכו הגט בטל והרמב"ם חולק דפסול ולא תצא אבל פשיטא דלכ"ע אינו כשר דיעבד [ולפי מה שכתבתי בס"ק. שאחר זה יש ליישב דברי הב"ש קצת ע"ש] אמנם מה שיש לתמוה הוא דגבי שבת פסק הרמב"ם דחייב שתים ש"מ דהוי כתב ולמה כאן פסק דלא ירשמו רק ברוק שאינו כתב הא גם בסיקרא מותר. ואי משום דקאמר ר"י וכי מפני שאנו מדמין א"כ גבי שבת נמי נימא הכי ועמ"ש לעיל ליישב זה ועוד יתבאר בסמוך

(כט) מקרעין להם. בירושלמי פריך והלא כתב ידן של ראשונים הוא ומשני דמרחיבין להם הקרע. ויש לתמוה שלא זכרו בעלי ש"ע דבר זה וכוונת הירושלמי דאינו יכול להתקיים כלל שאינו כתב ידן רק כפי הרושם והקרע של אחרים ועל זה משני דמרחיבין להם כדי שיהא כתב ידן. ולפי זה יש להבין למה לא יכתבו כך על גבי כתב אחר כגון על סיקרא רק דירחיבו להם הכתב דכל שלא הי' תחת חתימתם כתוב רק הנייר טוח בסיקרא או עפיץ מוכח בהדיא בש"ס דהוי כתב דמהאי טעמא מותר לרשום באפצא כשהנייר עפיץ דאין מי מילין וכו' וא"כ כתב התחתון אינו כתב והוי כתב העליון של דיו כתב א"כ כיון דמרחיבין להם הרושם למה לא יחתמו וצריך לומר משום דכל שחתימתן של ראשונים הרושמים נשאר קיים ג"כ במרחב הוי כתב על גבי כתב דמ"מ חתמו על גבי כתב שהרי נראה כתב לפנינו במרחב מחתימתם. ועל דרך זה יש ליישב מה שפסק הרמב"ם ברוק שאין רישומו ניכר וגבי שבת פסק דדיו על גבי סיקרא חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק ולפי הנ"ל ניחא דגבי שבת מיירי שמילא כל הכתב שהי' מקודם דמהאי טעמא חייב משום מוחק ע"כ לכך הוי כתב שנמחק כתב העליון לגמרי ונכתב כתב אחר. אבל כשמרחיב הכתב באופן שכתב הישן עומד ולא נמחק כלל אף משום כותב אינו חייב דהוי ממש כתב על גבי כתב כיון שהכתב הראשון עומד ולפי זה בגט דע"כ מיירי במרחיבין דאל"כ אין כאן קיום כלל דכתב ידן של ראשונים הוא כמ"ש בירושלמי וכיון דמרחיבין כל שהתחתון כתב כתב העליון אינו כתב וגבי שבת ג"כ הדין כן רק שם ממלא כל הרושם דלכך חייב משום מוחק כנ"ל. ומה שאמרו בש"ס וכי מפני שאנו מדמין וכו' כבר פרשתי היטב לעיל על פי הירושלמי ואף אם לא כוונת הש"ס כך פסק כירושלמי ודו"ק

אמנם מה שיש להקשות עוד דכאן גבי גט כתב הרמב"ם ברוק ובפכ"ד מהלכות מלוה כתב דבמקרעין מנגדינן לי' והא בחד ענין נאמרו בש"ס דבגיטין מותר ובשטרות מנגדינן ולמה כתב דבמרקעין מנגדינן לי' והא בחד ענין נאמרו בש"ס דבגיטין מותר ובשטרות מנגדינן ולמה כתב כאן רוק ושם מקרעין. עוד הקשה הב"ש הא בקורע בעור סובר הרמב"ם דהוי כתב ושם משמע דמפרש מקרעין היינו רושם כפירש"י והב"ש תירץ דהתם במרחיב להם הקרע ועדיין לא הועיל למה לא פירש כאן בגט דמותר במקרעין ומדקאמר רוק משמע דבא לאפוקי מקרעין משום דקריעה בעור כתב הוא וכתב העליון אינו כתב לכן נראה דסובר הרמב"ם דמוכח להדיא בש"ס דיש דבר אחד דהכל מודים בו והך עובדא דנגדי' ר"כ הי' ע"צ האחרון דהכל מודים דאל"כ לא הוי להו לומר בש"ס דה"מ בגיטין ולהביא עובדא דר"כ דאין מהתם ראי' דיש לומר דבאופן העדיף טפי מותר וכן מדמקשינן על מקרעין על רב גמדא מהך עובדא מוכח דבמקרעין הוי עובדא א"כ מוכח דמקרעין הוא הצד היותר עדיף דהוא דעת רב ומ"מ בשטרות כגדי' ר"כ ומ"מ פסק ברוק משום דר"פ דהוא בתרא מיקל טפי ומשמע דעבד עובדא ברוק והורה כן לר"פ תוראי הילכך בגט פסק להקל אפי' ברוק וגבי שטר פסק דמנגדינן אפי' במקרעין דעדיף דכן מוכח בש"ס דבמקרעין נגדי' ר"כ. אך קשה כיון דע"כ במרחיבין מיירי כנ"ל א"כ הא כבר כתבתי דכל שהרחיב הכתב וכתב התחתון כתב גמור כתב העליון אינו כתב לכ"ע א"כ כיון דקריעה כתב הוא למה כשר במקרעין וצ"ל דהיינו אם כתב התחתון כתב ממש אבל בקריעה והרחיב הכתב נמצא כתב העליון על נייר חלק ממש בהא וודאי הוי כתב העליון כתב. והנה לפי מה שכתבתי דהכל מיירי בהרחיב הקריעה א"כ אם כתב על גבי סיקרא באופן זה כשר דיעבד בע"מ ומזוייף מתוכו לא הוי דהא ניכר הזיוף ודמי לכותב על נייר מחוק ועל דיפתרא דלכ"ע לא הוי מזוייף מתוכו ובזה יש ליישב קצת דברי הב"ש ממה שהקשיתי עליו ס"ק כ"ח אלא שדבריו סתומים

סעיף יז. גט שחתמו בו עדים פסולים אפי' אחד פסול ואחד כשר הרי זה פסול אפי' יש כאן עידי מסירה שהרי הוא (ל) מזוייף מתוכו

(ל) מזוייף מתוכו. הרמב"ם הביא דעת הגאונים דהגט בטל וכן נראה דעת הרמ"ה ולכך כתב דאינו גט משום דהוי מזוייף מתוכו ואף דבש"ס אמרו וכי מפני שאנו מדמין וכו' מ"מ הא בירושלמי מבואר דהכוונה דאין לדמות גט לשבת עיי"ש והיינו כמו שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם גם הרשב"א בחידושיו כתב כן דהגט אינו גט מן התורה ולכאורה יש סעד לדבריהם ממה שאמרו מודה ר"א במזוייף מתוכו משמע דמודה בזה לר"מ ולר"מ בטל לגמרי. אמנם עיקר הוכחת הרשב"א מכח קושית ר"י דמה ענין שלא לשמה למזוייף מתוכו. ובאמת בלא"ה כתבתי לעיל דלק"מ א"כ שפיר י"ל דפסול מדרבנן וכן נראה דהך מודה ר"א קאי אהך ר"א דחולק על ת"ק דג' גיטין פסולין וקאמר הוא דכשר ועל זה אמר דמודה לת"ק במזוייף מתוכו והיינו דפסול ואם נשאת לא תצא

סעיף יח. (לא) יש ליזהר שלא לחתום הסופר לעד מפני שיש פוסלין

(לא) יש ליזהר שלא לחתום הסופר לעד. כבר הארכתי כל הצורך בזה לעיל סי' כ' ושם בארתי עיקרי הדברים על נכון ולא באתי הנה רק במה שחידש הב"ש דאם גירש בב' גיטין אחד באומר אמרו והשני בחתם סופר כשר במה נפשך. והוא תמוה לפע"ד דפשיטא דחתם סופר ועד לאו מספק פסול רק וודאי פסול תדע כיון שאנו פוסלין אומר אמרו הי' ראוי להכשירו לגמרי דליכא חשש כלל רק דחוששין דילמא איכא דמכשיר אומר אמרו ויכשיר ג"כ חתם סופר א"כ פשיטא דחתם סופר פסול לאו מספיקא רק מכח גזירה דמקום דמכשירין א"כ מה יתן ומה יוסיף מה שיתן גט פסול באומר אמרו ודו"ק היטב: