תבואות השדה חלק ו ד

והנה כבר הבאתי בהקדמת ספרי חלק ראשון פירוש עה"פ (פ' חקת) באר חפרוה שהם כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם, הכוונה כי התורה נמשלה לבאר באר מים חיים, והנה הת"ח העוסקים בתירה עליהם נאמר באר חפרוה שרים כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, אמנם באיזה אופן יוכלו לזכות רבים בחידושי תורתם לזאת נותן ד' בלב נדיבי עם ישראל שמסייעים להם להביא דבריהם לבית הדפוס וממילא מזכים הרבים בחידושי תורתם וז"ש כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם כלומר מה שהם להם למשען שיוכלו לחקוק דבריהם ולשלחם על פני התבל (וליכא מידי דלא רמיזי באוריתא) וכמו כן הקרה ד' לפני גם כעת מקרה טהור גברא היא ידידי הרבני המופלג בתוי"ש עטרת הנגידים מו"ה חיים נראסם נ"י (מכפר עגרעדי הסמוך לקהלתינו יע"א) בן היקר הישיש ר' ישראל ע"ה [אשר מקים דירתי היה בעיר קיש קאראש ונפטר בי"א לחדש ניסן תרנ"ז בין שבעים ושמנה שנים תנצב"ה] ונפשו בשאלתו לעשות זכר עולם לבנו הב' החשוב המופלג ויר"ש כה' דוד ע"ה בן אשתו הראשונה החשובה מרת חיה שרה (אשר הלכה לעילמה בש"ק י"א טבת שנת תרנ"ט לפ"ק) בת הרבני הישיש המופלג בתורה מו"ה בנימין זאב זינגער ז"ל (אשר מנוחתו כבוד פה עירנו) והנה ד' קרא מועד לשבור בחור חמד זרע ברך ד' ונשמתו עלתה למעלה ביום ד' ה' לחדש מרחשון בשנת תרס"ג והובל לקבר ישראל פה קהלתינו יע"א בכבוד גדול ונשאתי עליו קינה ונהי והבאתי הפסוק ויקרבו ימי דוד למות, כי קרבו ימיו למות, קרב קיצו טרם הגיע עת דודים (וגם אביו היקר נ"י הספיד אותו כראוי בשברון לב ובמר רוח וינהו כל בית ישראל אחריו] ולמען יהיה לו שם ושאריה נתתי לו מקום בספרי לזכר עולם דפסתי איזה מילי דאגדתא בפתיחת הספר הנקרא אהל דוד והוא אהל שכן באדם למען ישכון במנוחה תנצב"ה והנה לאשר נקבע להלכה ברמ"א יו"ד סימן ר"נ סעיף י"ג דמי שנותן איזה דבר לצדקה מותר שיכתוב שמו עליו לזכרון, לזאת לא נמנעתי מלבא עם הספר על אשר כבוד ידידי המופלג הנ"ל הפריש מהונו סך מסויים להיות לי לעזר ולסייע (במסייע שיש בו ממש) להביא ספרי לבית הדפוס לעשות שם ושארית לנפש בנו הנ"ל, וגם לאשתו ע"ה, אמרתי לעשות בזה נחת רוח לנשמתם, ובכן אשא כפי בתפלה לשוכן מרומים לברך את כבוד ידידי מו"ה חיים הנ"ל, לבל ישמע עוד שום שוד ושבר ח"ו בגבולו ויזכה להתענג מכל יוצאי חלציו אשר המה בחיים לאורך ימים ושנים מתוך נחת ושמחה ״חיים״ של עושר וכבוד בשלוה והשקט על דרך התורה ויראת שמים אמן:

נחזור לעניינינו הנה תכלית הבריאה היה להטיב לבריותיו לזאת ברא הקב"ה העולם באופן שיש בכח כל אדם להשלים עצמו, ואם כי האדם מוכרח כמעט לחטא בהנה כמאה"כ כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בכל זאת לא מנע מהם דרך הטוב, ופתח שערי תשובה לכל למען לא ידח ממנו כדת לאשר היה גלוי וידוע מקודם הבריאה כי האדם נפתה לחטא ולילך אחר תאוות המוטבעים בקרבו ונ"ל לפרש מאמר הגמרא מס' סנהדרין (דף צ' ע"ב) שאלו הרומיים את ר' יהושע בן חנניא מניין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות, אמר להם תרויהו מן המקרא הזה ויאמר ד' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה (כלומר ודרשינן וקם שיקום בתחה"מ וגם וקם העם הזה הנה) והקשו לו ודלמא וקם העם הזה וזנה אמר להו נקיטי מיהו פלגא בידיכו דיודע מה שעתיד להיות עי"ש, ולכאו' תמוה מאוד שלא ידע להשיב להם על תחה"מ ונ"ל דהנה לכאורה פשיטא שיהיה תחה"מ וא"צ לשום ראיה ע"ז דאם לא יהיה תחה"מ א"כ לשוא נברא האדם ח״ו שיהי' פה בעוה"ז איזה שנים ואח"כ יכלה בארץ ח"ו וע"כ שרצון הקב"ה שיהי' תחה"מ אמנם י"ל דבאמת מעיקרא נברא באופן שלא יחטא רק כיון שחטא מוכרח למות ויהי' ח"ו מיתה עולמית, אמנם גם זה אינו דהא גם זה היה גלוי לפני הקב"ה שיחטא וא"כ כיון שהקב"ה יודע עתידות וודאי דלולא היה ברצון הקב"ה להעמידו לתחה"מ לא היה נברא כלל וא"כ שפיר מוכח תרוייהו דכיון דע"כ מודי גם הם שהקב"ה יודע עתידות ממילא מוכח גם תחה"מ, והבן (ועיי' באמרי שפר אות שצ"ה) ועד"ז יש לפרש הפסוק ביחזקאל (סימן ל"ז) ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ואומר ה' אתה ידעת, כלומר כי יחזקאל השיב להקב"ה דפשיטא שיהיה תחה"מ ולא עזר תקות האדם גם במותו שהרי ד' אתה ידעת וכיון שאתה ודע עתידות ממילא מוכח תחה"מ כמ"ש, ודו"ק ואמר הכתוב אודך לעולם כי עשית כלומר הכני מודה לך על הטוב שעשית האדם ובראת העולם והגם שנוח לאדם שלא נברא מ"מ מאחר שבראת העולם ע"ז האופן כי לא נמנע חק השלימות וכל אדם יוכל להשלים עצמו, ומשו"ה אמר ואקיה שמך כי טוב עד חסידך כי לאילו ההולכים בדרך הישר בוודאי טוב יותר שנבראו וממילא אודך על הטוב אשר עשית עם בריותיך שבראת אותם, לזאת ברא הקב"ה העולם על זה הדרך אשר האנשים שעסקם בענייני עוה"ז יחזיקו הת"ח כדי שיהיה לכל אחד חלק בתוה"ק כי אם יאמין שכל השפע בעוה"ז הוא בשביל לימוד התורה ממילא יחזיק בעין יפה הלומדי תורה:

(ועיי' לקמן בפתיחה אות א') ואיתא במ"ר (פ' תשא) אמר ר' אלכסנדרי גדול כחן של מוציאי מעשרות שמהפכין הקללה לברכה ואמר מוציאי מעשרות ולא אמר נותני' מעשרות כי נותן מעשרות היה משמע שנותן משלו וכי הוא סובר שנותן ללוי או או לעני מיגיע כפו ואינו נותן בשמחה ואין שכרו גדול כ"כ, אמנם שהקב"ה נתן ביד חלק העני ומה שהוא נותן אינו נותן משלו רק משל הקב"ה שהפקיד בידו חלק הת"ח אינו נקרא נותן רק שמוציא מתחת ידו חלק העני, ומשו"ה אמר גדול כחן של מוציאי מעשרות כלומר שמוציא חלק העני מתחת ידו ואם מאמין זאת אז גדול כח המצוה שמהפך הקללה לברכה, וזה היה הכוונה בוודוי מעשרות שאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת הכוונת הוא שמי שהוא סובר שמה שהוא נותן לשם מצוה משלו הוא נותן ומיגיע כפו א"כ אוכל מה שנשאר לו בעצבון רוח כי מצער עצמו על מה שנחסר לו אמנם בעניין המעשרות היה צריך להאמין כי רק בזכות המעשר השפיע לו הקב"ה וא"כ מה שנשאר לו אכל בשמחה ויש עוד לפרש ואונו' הוא מלשון כח כמ"ש כחי וראשית אוני, והנה מי שמאמין כי בכח עשה חיל ויגבר איש אינו נותן בשמחה כל כך, וז"ש לא אכלתי ממנו כלומר שידעתי שמה שאני נהנה בעוה"ז הוא רק מחסדי הקב"ה ולא בחיל ובכחי עשיתי לי את כל הרכוש, וז"ש לא אכלתי באוני ממנו וגם יראה שכל הנאת עוה"ז יהיה בקדושה וטהרה שלא להכשל במאכלות אסורות, וגם לא יהיה כוונתו למלא תאוותו רק שיחזק גופו שיהיה קיים לעבודת ד', והנה כל דבר הנפסק ואינו קיים הוא בבחינת מת דמשו"ה צדיקים אפילו במיתתן נקראו חיים משום שלא ישבת זכרם לעולם אמנם מי שחפץ רק בתאוות גופו נקרא מת, ח"ש ולא ביערתי ממנו בטמא כלומר שלא בערתי המאכלות בטומאה ח"ו ע"י איסור, ולא נתתי ממנו למת שלא היה כוונתו למלא תאוות הגוף שהוא בבחינת מת וא"כ כיון שכל כוונתו היה רק שאוכל לעשות רצונך ית"ש לזאת היה יכול להתפלל בפה מלא השקיפה ממעון קדשך וגו'. והנה איתא בזוה"ק (פ' וישלח) דבמה שמחזיקים לומדי התורה בזה מקצצים רגלי הנחש דהיינו כח הטומאה והסט"א (והובא ג"כ בהקדמת ספר הקדוש ויקהל משה) ואם פסקו מחזיקי התורה תמכין דאוריתא מגבירים ח"ו כח