שו"ת הרשב"א חלק ז שלה

השורף שטרות פרועים של חבירו ונודע בבירור שאם היה מוציא היה גובה מהן פטור וכן השיב ה"ר יצחק ב"ר אברהם לפי שאין זה אלא כמי שהיתה מציאה לפניו ובא חבירו ומנעו ממנה מליטול אותה שאין זה נדון בדינא דגרמי והא נמי דכוותא היא וגריעא מינה ואפילו גרמא בנזיקין דאסור לכתחילה ליכא: האומר לחבירו גבה לי חוב והוא פורע מן הסתם הכל לבעל השטר דסתמא דמילתא אדעתה דידיה גבי להו והוי כמגביה מציאה לחבירו. ומיהו אם פי' ואמר לעצמי אני גובה זכה לעצמו כמי ששכר את חבירו ללקוט מציאות וחזר בו דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום: