שו"ת הרשב"א חלק ד צו

עוד בפרק חמש עשרה נשים (י"ח ע"ב): היא וצרתה ס"ד? אלא אימא: או היא או צרתה חולצת. כלומר: דלאי זה [דלאיזה] שירצה יחלוץ. וזה לי פלא גדול: דהא לעיל בסמוך תני: אם היה חולץ, חולץ לפסולה כו'.

תשובה: אדרבא תמה על עצמך: אפילו למ"ד: צרתה כיוצא בה, היאך חולצת היא לפטור צרתה? והלא צרתה אינה פסולה אלא משום לתא דידה? ולא אלימא לשוויה לצרה כיוצא בהו. קי"ל כשמואל, דאמר: חלץ לצרות נפטרו אחיות, חלץ לאחיות לא נפטרו צרות, מהאי טעמא, כדאיתא בר"פ ארבעה אחין (יבמות כ"ז ע"א). וא"כ, אדרבא: היה לנו לומר: צרתה חולצת, ולא היא. אבל ברייתא דחולץ לפסולה, ל"ק. דהא אוקימנא: בפסולת לעלמא, וכשרה לדידיה. ומשום דרב יוסף אינו חולץ לכשרה דעלמ', כיון דמ"מ הפסולה כשרה גבי דידיה, וחליצה כשרה היא לו. ומאן דהוה מוקי לה בפסולה: פסול' לדידיה ודאי הוינן יכולין לאקשויי עליה מדשמואל, דחליצה פסו' לא פטרה, דעדיפה מינה. אלא משום דלא 1 בהגהות הנדפסות הגיה, אולי צ"ל משום דלאו (פי' באמת) אוקימנא. ואוקימנ' לה בפסולה לעלמא, לא חיישינן לאקשויי עליה. אלא הא ודאי דהיא וצרתה קשיא, כדאמרן. אלא דליכא 2 בהגהות הנדפסות: דאיכא. למימר: דהאי דקתני: היא או צרתה חולצת, לאו למימרא: דאי בעי חליץ לה לדידה, נפטרה צרתה. אלא ה"ק: תריץ הכי, כלומר: פריך הכי: או היא או צרתה חולצת. לומר: דלאו חדא מינייהו מיבמה, אלא תרוייהו בני חליצה נינהו. ומיהו, אי חליץ לה פטרה נפשה. דלמפטר נפשה אפי' בדאיכא דחשיבא מינה, שפיר דמי. אבל חבירתה לא פטרה. ונפקא מינה: דאי אזלא ואינסבא מקמיה דליחלוץ לחבירתה, שפיר דמי. דהא איפטרה לה אבל אי חליץ לחבירתה דעדיפה מינה, נפטרה אף הגרושה. ואו היא למפטר נפשה, או צרתה למיפטר כולה ביתא, קאמר. 3 כנראה זה כפי' ר"י [ביבמות] בדף כ"ו ע"ב תוד"ה מדקאמרת וכמ"ש בחי' שהוא עיקר. אי נמי: ס"ל להאי תנא: אין זיקה. דלמ"ד: אין זיקה, חולץ לאיזו שירצה דחליצה פסולה פוטרת צרתה דחשיבא מינה, כדאיתא בפ' ר"ג. ולית ליה להאי תנא הא דרב יוסף. אי נמי: ס"ל לתנא: יש זיקה. וס"ל: דלא אמרינן: חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה, אלא בפסול הבא מחמת זיקה בצרות אחיות, אי נמי: פסול הבא מחמת מעשיו בבעלה 4 כבעלת. מאמר ובעל הגט [במהדורת וילנא תרמ"א הגירסא: בבעלת מאמר ובעלת הגט], ואי נמי: החולץ למעוברת. אבל שאר פסולין, לא. וכן דעת הרב בה"ג. וכן משמע מן התוספתא. ולעולם לית ליה הא דרב יוסף.