שו"ת הרשב"א חלק ד לח

למונטוסון.

שאלת: האשה שנתאלמנה, ואחי המת ד', וכולם נשואים, אלא הקטון שבהם. והגדו' אינינו פה בעיר. הודיענו: אם מצוה בגדול ליבם או לחלו', או אם אפש' ליבם או לחלוץ האח הקטן שאינו נשוי? ואם יש כח ביד ב"ד להכריח לאחי המת לחלוץ או ליבם?

תשובה: מצוה בגדול ליבם. ואם לא רצה, מחזירים על שאר האחים. ואם לא רצו שאר האחים, חוזרים אצל הגדול וכופין אותו לחלוץ או ליבם. ואם אין הגדול שם, אין שאר האחים יכולים לומר: נמתין עד שיבא הגדול, שעליו מצוה, אלא הולכים אחר שאר האחים הנמצאי'. ואם לא רצו, נכריח הגדול שבנמצאי'. לפי ששנינו ביבמות בפ' החולץ (ל"ט): מצוה בגדול ליבם. לא רצה, חוזרים על כל האחי'. לא רצו, חוזרים אצל הגדול, ואומרי' לו: עליך המצוה, חלוץ או יבם. תלה בקטנים עד שיגדילו ובגדול עד שיבא ממ"ה ובחרש ושוטה, אין שומעין לו. וטעמא אמרו בגמ': משום שהויי מצוה לא שהינן. ואם רצה הגדול לחלוץ, ואפי' הקטן שבכולם ליבם, ביאת הקטן עדיפא מחליצת הגדול, משום מצוה ביבום. דגרסי' התם (יבמות ל"ט): ביאת הקטן וחליצת הגדול, איפליגו בה ר"י וריב"ל. חד אמר: חליצת הגדול עדיפא, וח"א: ביאת קטן עדיפא. איכא דאמרי: כ"ע ל"פ: דביאת קטן עדיפ'. כי פליגי בחליצה. וקי"ל: כי האי לישנא.