תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן רפח

דין חרמי ציבור לרמב״ן ז״ל: *בקיעי עירנו ראיתים רבים שנהגו תדיר להסיע על קיצתם ולהחרים ולהשביע וכשנמלכין להתיר ש״צ עומד ואומר הותר החרם. תחלה יש לי לומר שהיתר נדרים כגון זה פורחים באויר ואין להם על מי שיסמוכו בגמרא. וכבר הרבו הראשונים לדבר בזה על אותו שנוהגים לומר בר״ה וביוה״כ כל נדרי ובא מעשה לפני הגאונים ז״ל ואסרו כמו שכתוב בתשובותיהם ובהלכות ר״י אבן גיאת ז״ל ור״ת נמי כתב בו בזה הלשון כולהון איחרטנא בהון טעות הוא שאי אפשר לו להתיר עצמו בחרטה דמעיקרא ובלא יחיד מומחה או ג׳ הדיוטות ועוד דהלכתא כרב פפא דאמר צריך לפרוט הנדר. וכן מצינו בתשובה לרבינו הגדול שאמר וקהל דמחרים על דבר ונתחרטו כי ילכו אצל חכם ויתיר להם החרם כמו שעושים בשבועה למי שנתחרט עליה אלו דבריו ז״ל. והם במנהגות קצרים וארוכים שהדרך הארוך עלינו שלא להתיר חרמי ציבור אלא ע״פ חכם כלומר יחיד מומחה או ג׳ הדיוטות ובחומר שבועת היחיד בחרטה ובפתח היתר ושאר הדינין שמסר הכתוב לחכמים ואלו מקצת דברי הראשונים והם פשוטים אפילו לקטנים ואין צריכים לפני ולפני ולפנים, ואף אותם שנהגו לומר כל נדרי אמרו שאין התרתם אלא כגון שגגות של ציבור ונדרי טעות זהו לשונם. ויראה לי כגון ד׳ נדרים שהתירו חכמים שהם צריכים לפתוח להם ממקום אחר אבל לשאר נדרים וחרמים ושבועות לא עלה על דעת. וכן תמצא כתוב בתשובה לרבינו סעדיה גאון. והגאונים אסרו עליהם מפני שהחרם סתם ומשמעות הדבר לנדרים הקיימים לפיכך חששו שמא יבא הדבר לידי טעות להתיר בהיתר זה שאר נדרים וחרמים ואין ההיתר מועיל להם בענין זה כלל מפני טעמים הברורים שפירש ר״ת ז״ל. ופירוש חרטה דמעיקרא שאמר הרב ז״ל לומר שצריך להתחרט על שנדר מתחלה הא אילו רצה בנדרו ומכאן ואילך רוצה בהיתרו אינו חרטה למדוה ממה שאמרו בעית נדור וכו׳ כמו אילו היה לב זה עליך היית נודר. ואם לא תאמר כן אין נדרים. ותמה על עצמך אפילו הלכו אצל חכם להתיר להם בחרטה גמורה כדין שבועה שנשבע היחיד הרי עכשיו נהגו להחרים ולהשביע ע״ד המקום וע״ד הקהל וה״ל עד״ר וקי״ל נדר שהודר עד״ר אין לו הפרה לדבר הרשות לעולם. ועוד אמרינן במסכת שבועות (כ״ט) וליטעמיך על דעתי וע״ד המקום למ״ל אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו אלמא כל ע״ד המקום אין לו הפרה לעולם כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. והנני מפרש לך דעת המתיר הזה שהנהיג הדבר. הוא סובר כשאנו אומרים בגמ׳ עד״ר אין לו הפרה דוקא כשאמר בפירוש עד״ר והטעם לפי שאין אותם רבים ידועים כדי שיהיו מתחרטים בשעה שרוצה להתיר נדרו ותהא דעתם מסכמת בהיתר ואע״פ שהסכימו מתחלה באיסור לפי שאין הרבים עשויין להתחרט ולחזור בהם ממה שהסכימו עליו, אבל אם נדר עד״ר ידועים והסכימו כולם בהיתר יש לו הפרה ולא עוד אלא הן עצמן מתירים בלא פתח היתר ובלא חכם הואיל והושוו כולם להתיר הנדר, וכן ראינו שפשט במקצתם מנהג זה שהיחיד נמי נשבע ע״ד היחיד חבירו וכשמתחרט מבקש ממנו ומתיר לו והלה נוהג היתר בנדר שלא ע״פ חכם. וכן מה שאמרו בגמרא במסכת שבועות ע״ד המקום אין לו הפרה המתיר היה סבור דדוקא בשבועת קבלת התורה נאמר לפי שאין הקב״ה מסכים לבטל אות אחת מן התורה לעולם אבל בדבר הרשות כשהסכים לאסור מתחלה לצרכם הסכים וכשהם עכשיו צריכים להתיר לצרכם יסכים. נמצאת למד לפי מדה זו שע״ד הקהל משמש קולא וחומרא, חומרא שאם בקש אחד מהם להתיר לעצמו ע״פ חכם בפתח וחרטה גמורה אומר לו והלא ע״ד הקהל נשבעת וע״ד רבים אין לו הפרה לפיכך כל זמן שנשארו בהם רבים שאין דעתם בהיתר אין לו היתר לעולם דאכתי איכא דעת רבים לאיסורא. קולא שאם הסכימו כולם להתיר אין צריכים חכם ולא כל דיני פתחי נדרים אלא אומרים בהסכמתם הותר הנדר ומותר. זהו דעת המורה הזה שהנהיג להתיר חרמי ציבור בענין הזה. ואילו היו שומעים להחמיר ודאי שהדברים רחוקים מן הדעת ועמוקים מן השכל ומוקצים מחמת איסור מן המחשבה, שהרי רש״י ז״ל פירש נדר שהודר עד״ר כגון שהיה ברבים והדירו על דעתם וכן מציגו בתשובה לרבינו האי גאון. ועל זה פסקו בגמרא דנדר עד״ר שאין לו הפרה אף אותם הרבים עצמן אין יכולים להתיר. וכן משמע מדאמר עלה וה״מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא כלומר ע״ד אנשי העיר שלא ילמד תינוקות ואהדריה רבינא משום דלא אשתכח דדייק כוותיה. ודאי על דעתם אדריה וטעמא משום דבר מצוה הוא הא לדבר רשות אפילו על דעתם כלומר שנמלכו אנשי העיר להתיר אין מותר. וכן פירש ר״ת ז״ל בתשובה והוסיף ואמר כי מקרי דרדקי שעל דעתם הודר ועל דעתם הותר לפי שיצא הפסדם בשכרם באותו דבר עצמו אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה כיון דע״ד נשבע דמנ״ל שכך היה דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו. וא״ת יהיו נשאלין אלו, למיסר ניהליה שוינהו שליח ולא למשרי ליה, הלכך אין חרטתם חרטה להתיר לו, ועוד הראה פנים לדבריו. וכן תוכל ללמוד מדברי הגאונים שאסרו כל נדרים ולא התירו להם כשאמר להם ע״ד הקהל. הא למדנו שאין הנשבע עד״ר הללו מתיר שבועתו על פיהם ואין לו הפרה אלא לדבר מצוה ובחרטה גמורה וע״פ חכם. וכן היחיד שנשבע ע״ד היחיד אינו מתיר שבועתו ע״פ אותו יחיד אלא ע״פ מומחה או שלשה הדיוטות וכדין שאר נדרים בפתחיהן. ואומר אני שהאומר ע״ד פלוני אני נשבע הרי הוא כאומר ע״מ שלא ימחה פלוני אלא ישתוק לפיכך אם מיחה בשעת שמיעה בטל הנדר, קיים או שתק נתקיים הנדר. ומנא אמינא לה דאמרו בגמרא כל הנודרת ע״ד בעלה היא נודרת ולפיכך נתנה תורה רשות לבעל בנדרי אשתו שאם הקים הוקם ואם היפר מופר אלמא כל האומר ע״ד פלוני אני נשבע אם היפר אותו האיש מופר ואם הקים הוקם כדין הבעל ודוקא כשהיפר מיד בשעת שמיעה אבל שתק הוקם הנדר מיד. ואע״פ שנתנה תורה (רשות) לבעל זמן בשתיקה אותו יום גזירת הכתוב ליתן לו להמלך בעצמו משום שלום הבית ואין הדין זה נוהג באחרים. תדע שהרי שנינו נדרה בו ביום ונתגרשה בו ביום אינו יכול להפר אלמא כיון דנתגרשה ויצאה מרשותו נתקיימה מיד אע״פ ששבועתה ע״ד בעלה נדרה. זה דין אמת ומשפט שלום. אבל מהני שהרבים שומעים להקל ולא להחמיר ועוד שיש להם עכשיו פתחון פה מכיון שהוא מוחזק אצלם ממנהג דורות להתיר נדריהם בענין זה, אומר שאין עיקר כל הנדרים והחרמים שלהם אלא ע״ד זה ולזה הם מתכוונים כשהם אומרים ע״ד הקהל וכאילו אמרו בפירוש הוא אצלם, מ״מ אפילו כדברי כל המקילים צריכים הציבור שלא להתיר אלא במעמד אנשי העיר וע״ד אנשי העיר הא אילו התירו מקצתם כדרך היתר שלהן אינו כלום ואפילו ע״פ חכם ובחרטה גמורה אינו מותר מפני שהוא עד״ר שאין מפירים לו כמו שביארנו וכ״ש שנהגו מקצתן קלות ראש בדבר שאינו רשאי להתיר, אלא עונשים אותם כדתניא מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג אסור כימים שנהג בהן היתר ומחמרינן עליה דלא פתחין ליה בחרטה וב״ד דמזדקקי ליה לא עביד שפיר ורב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה וכו׳ כדאיתא פרק אלו מותרין. כתב הרמב״ם ז״ל בלשון הזה כל ב״ד שנזקקין לזה ומורים בזה ומודיעים לאלה שמזלזלין בנדרים שאין חייבים מן התורה או שיורה להם להקל או שיפתחו להם מנדין אותו הב״ד ההדיוט וכ״ש אם היה נדרם גדר או סייג לתורה או לדבר מצוה שאין רשאין להתיר בשום פנים כדאמרינן בגיטין וצריך לפרוט הנדר משום אסורא, ואמר בירושלמי חד בר נש נדר דלא מרווחנא אתא לגבי דרבי יודן בר שלום א״ל אשתבעאי דלא מרווחנא א״ל ובר נש עביד ליסטותיה, לשחוק בקוביא שהוא אסור מדבריהם. וא״ת והלא לדברי המקילין כיון שעל דעתם נשבעו והם מתירים ברצונם אפילו לדבר איסור נמי כן, שגו בדבריהם וכי מיכנפי אינהו למישרא איסורא תהא הסכמתם כלום ועוד הא איכא ע״ד המקום שהוא מצטרף לדבר אפילו לדבריהם. ואם יאמרו שלא נזכר ע״ד המקום אלא בשבועה שהשביע משה לישראל לפי שאותה שבועה נעשית במצותו אבל בשבועות וחרמות שלנו אין מצטרף א״כ למה הנהיגו האבות לזכור בכלל חרמי הציבור ע״ד המקום אלא שהוא מסכים עמהם הוא יסכים על ידינו לעשות הטוב בעיניו, אמן:

שמא יקשה אדם על דברינו ממה שמצינו באגדה על מכירת יוסף אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו א״ל יהודה ראובן איננו ואין החרם מתקיים אלא בי׳ מה עשו שתפו להקב״ה עמהם שלא יגידו לאביהם וכשבא ראובן כללוהו עמהם ואף הקב״ה אע״פ שכתוב מגיד דבריו ליעקב דבר זה לא הגיד מפני החרם וכשמצאו יוסף חי התירו החרם וזהו דכתיב ותחי רוח יעקב וכי מתה היתה אלא שחיתה מן החרם ושרתה עליו רוח הקודש שנסתלקה ממנו א״ל עקיבא החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אלו דברי אגדה זו. ושמא יבא הרואה לטעות וללמוד שמתירים חרמי ציבור בזמן שאותם המחרימים אתם בחרטתם, יכולים אנו לדחות שהחרם של שבטים כיון שמצאו יוסף מעצמו הותר שע״ד כן הוחרם מתחלה וכתולה נדרו בדבר הוא וזה שאמרו התירו החרם אינו אלא שפירשו לעצמן שמותרים הן ממנו או שנשאלו לבנימן הצדיק יחיד מומחה. ואין זה דרך אמת אלא יודעים היו שלשונות הרבה אמורים בתורה בקבלת איסורים והן שבועה ונדר וחרם ונדוי חוץ מהלשונות שהם תולדות לאלו או ידות להן כגון מבטא ואיסור וקונם וכיוצא בהם ואלו כולן אסורין הן שכל אחד ואחד משמש לעצמו ודינו חלוק מחבירו. והחרם הנזכר בדברי האגדות ובמקומות התלמוד הוא שב״ד מחרימים על דבר ואומר בלשון הזה כל העושה כך וכך כל הפורץ גדר בדבר פלוני יהא בחרם או מוחרם זה הלשון סתם נקרא חרם. וכשאדם אומר לשון זה על נכסים כגון שהחרים אדם נכסים לש״ש חל הנדר על אותם נכסים והם לבדק הבית או לכהנים ודבר זה מפורש בתורה דכתיב אך כל חרם וגו׳ וכן אדם אוסר נכסים שלו לחבירו ונכסים שאינן שלו עליו כגון שאמר לאחר נכסיך עלי חרם הרי הם אסורים עליו והרי זה מודר הנאה מהן וזהו דין קונמות. ואלו החרמות שהן חרמי ממון צריכין קבלה כלומר שיוציא שבועה מפיו וכן בשעת היתר צריכין שאלת חכם ופתח וחרטה גמורה והרי הן כשאר נדרים וכדין הקדשות לגמרי אבל כשאומר ב״ד זה הלשון על אדם עצמו הם חרמי ביטוי הגוף כלומר שאומר על העושה דבר זה כך וכך יהא בחרם לא למדנו דבר זה מתורת משה רבינו עד שבאנו לדברי קבלה ופירשו לנו כמו שאנו עתידים לכתוב. והחרם הזה הוא מענין הנדוי והשמתא המוזכרים ומפורש במסכת מ״ק. ויש צד חמור בחרם זה שאין בשבועות שהמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום בשבועת ביטוי אבל בחרם אע״פ שלא קבל עליו ולא היה שם בשעת גזירה כיון שב״ד רשאין להחרים דכתיב ואקללם ואשביעם באלהים הרי החרם חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזירה כמושבע מפי עצמו. וכן הדין באנשי עיר אם הסכימו כולם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו כיון שהם רשאין להסיע על קיצתן ולהחרים בדבר חרם שלהם חל על כל החייבים לילך בתקנתו נמצא העובר על קיצתן מכל אנשי העיר עובר על החרם והוא כעובר על שבועה ונכנס לרמ״ח איבריו וכלתו את עציו ואת אבניו והרי הוא כמנודה לבני עירו. והחרם הוא חמור יותר מן הנדוי כמו שמפורש בגמרא וחייבים הכל לינהג בו כמוחרם לפרוש הימנו כדינו והרי הן מודרים שלא יהנו מנכסיהם חוץ מכדי חייו ומי שאינו נוהג עמו כדינו אף הוא מועל בחרמים, וכן הוא חייב המוחרם הזה לנהוג איסור בדברים האסורים למוחרם כגון נעילת סנדל ודברים של אבל ושלא ליהנות מנכסי המחרימים ודינו מפורש בגמרא ומסור לחכמים ואם הוא מקל ראשו בדברים האסורים לו גורם רע לעצמו ועובר על ד״ת. ובזה אמרו שאין החרם מתקיים בפחות מעשרה לפי שאינו ציבור ואין להם כח להחרים אלא להשביע כל אחד ואחד שבועת ביטוי לעצמו. ואם החרים אותו חרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה ורשאין הם המלך או הסנהדרין להמית אותו באיזו מיתה שירצו וזהו דינו של יהושע שדנו עכן בדיני נפשות לפי שפשט ידו בחרמי שמים. וכן בחרמי שבועת ביטוי מצינו שאול שאמר מות תמות יהונתן וכן פינחס בן אלעזר בימי פילגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד שנא׳ כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה׳ במצפה מות יומת ותניא בילמדנו בשם ר״ע וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם אנשי יבש לא עלו ונתחייבו מיתה. ואני אומר בשמא אחר בקשה המחילה שזהו פשט הכתוב בתורה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת כלומר מה שהסכימו עליו הכל והוחרם לדעתם לא יפדה אלא חייב מיתה ואל תהיה תוהה עיניך בזה מפני שדרז״ל המקרא הזה לענין אחר, מהם מי שאומר למעריך היוצא ליהרג ומהם מי שאומר שאין חייבי כריתות וחייבי מיתות ב״ד נפטרים בממון כדאיתא בכתובות שאעפ״כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי משמעות הכתוב הוא לזה ולזה, בוא וראה שהרי רז״ל דרשו לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות ולא תחשוב שזה אסמכתא אלא עיקר גדול ומכאן יצא לקרובים שהם פסולים לעדות מה״ת ואעפ״כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דכתיב ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה לא יומתו אבות על בנים (מלכים ב י״ד:ו׳) הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה. ולא עוד אלא שהחרם חל אפילו בדורות הבאים אחרי כן אם החרימו ב״ד על אנשי העיר ועל זרעם והיא היא גזרת יהושע בן נון שמזכירים בחרמים כדכתיב וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש אשר יקום ובנה את העיר הזאת ונתקיימה גזרתו אחר כמה דורות וכן בימי פילגש בגבעה לפי שאמרו ארור נותן אשה לבנימין נאסרו באותו הדור ואח״כ הוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כדמפורש בבבא בתרא הא אלו אמרו עליהם ועל זרעם, ונראה שאף בנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגילה וכן בצומות. אבל יש בחרם צד הקל שאין בשבועות ונדרים כן שאם עשה תשובה העובר על החרם ובא לב״ד או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולים הם עצמן להתיר לו וזהו היתר חרמים שהמנדים מתירים כרצונם. וכן אם מתו מאנשי העיר או שהלכו למדה״י מתירים ואין חוששין כדאיתא באבל רבתי מת אחד מהמנדים אם נתן רשות לחביריו מתירים לו ואנשי העיר הרשות בידם או ביד רובם וטוביהם (מן המקום) ולא ביד ההולכים להם למדה״י. וכן אם הדור ההוא העומדים תחתיהם מתירים ושיהיו גדולים כמותם בחכמה ובמנין כדין נידוי ושמתא כדמוכח במסכת משקין וכן פירש רב האי גאון ז״ל בתשובה. מ״מ אין מקצת ציבור ואפילו רובם רשאים עד שיהיו שם כל המחרימים או כנגדם וחשובים כמותם כמו שאמרו חלקו אינו מופר והיתר זה עצמו הרי הוא כהיתר נדרים ע״פ שלשה או יחיד מומחה כחרמי היחיד ונדוי שלו ומתירים בלשון חרם ואם החרים בפניו אין מתירים אלא בפניו כדין נדר אין ביניהם אלא שהם עצמן מתירין בלא פתח היתר וחרטה דמעיקרא ושמתירים אפילו במקום הרב וכל זה מפורש בגמרא ואין כאן מקום להאריך אלא לעניננו. ומצינו עוד לרב האי גאון ז״ל בתשובה מסותמת בענין זה אומר כך. אבל מה ששאלתם על רבים שקבלו על עצמן שיעשו תענית או שיעשו תיקונים ואח״כ נודע להם כי הטוב והיפה לשנות זה הדבר, כי יש לשנות וכ״ש אם יראה להם לפחות או להוסיף, ואם החרימו על דבר רשאים הם להתיר החרם ואין בכך כלום ובלבד שיראה להם ההיתר והשינוי כי הוא הטוב והישר, וקרובים דבריו שלא הצריך להם היתר חכם. וכן מלך ישראל או סנהדרין שהחרימו אע״פ שהעובר חייב מיתה אם רצו כולן מוחלין לו ומתירין שאף לענין שבועה אמרו אפילו אכלה כולה נשאל עליה. וזה דומה למה שנאמר בזקן ממרא שרצו ב״ד למחול לו מיתתו וזש״ה ויפדו העם את יהונתן ולא מת פשוטו כלפי מה שאמרה תורה לא יפדה אמר הכתוב ויפדו העם את יהונתן אלא שזה הפדיון בהיתר החרם הואי. ויש לפרש בזה פירוש אחר שיהונתן שוגג היה והיה עליו עונש כשאר שוגגים שבתורה ועוד יותר, שהיה רואה העם שאין משים ידו לפיו ולא שאל, ואביו לא היה סבור ולא היה מאמין שהיה שוגג ורצה לחייבו מיתה ואמרו העם כיון שנעשה נס על ידו הדבר ידוע שבשוגג אירע לו שאין הקב״ה עושה נס ע״י רשעים המועלים בחרם. וכן תרגם יב״ע היהונתן יתקטל דעבד פורקנא רבא הדין בישראל חס קיים הוא ה׳ אם יפול משערת רישיה לארעא ארי קדם ה׳ גלי דבשלו עבד יומא דין. וכן אמרו בפרקי ר׳ אליעזר. וכשם שמתירים לעובר החרם שעליו כך מתירים החרם עצמו לנהוג בו היתר בלא שאלת חכם ואע״פ שהם עצמם קבלו עליהם החרם מתחלה והם עצמם מתירים שהרי חכם מנדה לעצמו ומתיר לעצמו. ומן הענין הזה היה חרמם של שבטים ולפי גדולתם וחכמתם חשש הקב״ה להם ולא רצה לגלות ולפיכך היו הם עצמם רשאין להתיר לכשרצו. אבל ב״ד או ציבור וכן יחידים שאמרו משביעים אנו שלא יעשה אחד ממנו כך וכך הרי זו שבועת ביטוי מפי אחרים וכל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו והעובר במזיד חייב מלקות ובשוגג קרבן עולה ויורד וכשיבא להתיר צריך שאלה לחכם:

תם ונשלם