תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן רעג

שאלה ראובן שדך אשה מדעת קצת קרוביו ונשבע בנקיטת חפץ לישא אותה ולקצת ימים חלתה אחת מאחיותיו חליה אשר מתה בו ומתוך חליה בקשה ממנו לאסור אותה אשה המשודכת לו ושישבע שלא ישאנה לעולם עד שעשה כן. וראובן הנזכר נתייעץ ומסר מודעא לפני עדים כשרים שאין כוונתו לקיים האיסור אבל יעשה רצונה כדי שלא תטרף דעתה עליה וכן עשה ואסרה על עצמו על דעת המקום ועד״ר ולא נשאל כלל על שבועת השידוכים ואח״כ מתה אחותו הנזכרת. ועל זה נחלקו המורים יש מי שאומר שצריך היתר ואין לו מפני שנדר ע״ד המקום כדאמרינן ע״ד המקום כי היכי דלא תיהוי הפרה. ואני אמרתי דשאני התם שהדבר במצות ה׳ ית׳ וכן כתבו בעלי התוספות. ועוד שזה תלה נדרו בדבר שאינו, שכך כתוב בנוסח האיסור פלונית שאינה הוגנת ועכשיו מכיר שהיא הוגנת. ואח״כ הוציאו קול המקטרגים שנשאל על השבועה הראשונה כדי להוציא הענין מדין לדבר מצוה, עוד גלגלו על זה דין המדיר בפניו שאי אפשר להתירו אלא בפני מי שנדר. ואני אמרתי שלא נאמר זה אלא במדיר שיש לו שייכות באותו נדר. אבל אם נדר בפני כמה אין זה מדיר שיהיו צריכים בהתרתו. הודיעני אם צריך היתר ואם יש לו היתר בפתח וחרטה:

תשובה ראיתי שנאמרו בדבר זה כמה ענינים שנראה בעיני שאין להם ענין בזה כלל וע״כ לא חששתי לכתבם גם כדי לבטלם כדי שלא יאריך המכתב ללא תועלת. והנני מקפץ ועולה למה שדעתי גומר שהוא יסוד ועיקר לכלל הענין הזה. והוא שדעתי נוטה שנדר הזה בטל מעיקרו ושאינו נדר כלל לפי שזה אנוס היה בעיקר הנדר כיון שהיתה אחותו חולה חולי כבד ונשבעה שלא תאכל ער שידור ויאסור ואין לך אונס גדול מזה לאחיה ואיני רואה שיספק אדם לומר שאין אונס אלא שמגיע לגופו או לממונו של נודר ממש שאין לך חביב על אדם כהצלת אחיו ואחותו ויקר פדיון נפשם בעיניו. ובהדיא תנינא נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסים. ואילו באנו עכשיו להסתפק שמא מתחלתו מרוצה היה בנדרו אלא שעכשיו מתחרט ומוציא עליה שאנוס היה זה אינו מכמה טעמים. האחד ששבועתו הראשונה תגיד שאין רשע בישראל שישבע בלא אונס שלא לקיים שבועתו ושיאסור על עצמו בנדר מה שנשבע לעשותו בלתי אם ישאל על שבועתו הראשונה. ואנו לא ידענו שנשאל ומי שטען עליו שנשאל עליו הראיה. וגדולה מזו כי כבר מסר מיודעא בפני עדים כשרים והכירו באונסו ואפילו לא הכירו במסירת המודעא דגיטא ודמתנתא דאין צריכים להכיר לאונסו. וכדי שלא יהא פתחון פה לבעל הדין לחלוק הריני נושא ונותן עמך בהלכה. אולי יבא ויערער על עיקר האונס הרי שנינו ( נדרים כ״ד) נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל עמו וחלה הוא או חלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו אונסין, אלמא לא קרי אונס אלא אונס הבא אחר הנדר שלא היה יודע מתחלה אבל במה שהיה כבר בשעת הנדר גמר ונשבע וויתר על אותו אונס שאלמלא כן ליתני נדרי אונסין כיצד אנסוהו לאסור על עצמו פירות או אשתו הרי אלו נדרי אונסין אלמא לא קרי אונס אלא אונס הבא אחר הנדר שלא היה יודעו מתחלה אבל במה שהיה כבר בשעת הנדר גמר ונשבע וויתר על אותו אונס. (שאלמלא כן ליתני נדרי אונסין). לא היא רבותא קמ״ל דלא תימא דוקא בנדר שקדמו אונס לפי שלא חל נדר כלל הא נדר שחל בשעתו אין אונס מבטלו קמ״ל דאפ״ה אונס הבא אחריו מבטלו ואין צ״ל בנדר שקדמו אונס שאינו כלום לפי שלא היה לו שעת הכושר. ותדע לך שהרי על האונסים הנמצאין בכ״מ שמבטלים הענינים מן הצד הזה הן בזביני ומתנתא כולם כשנאנס במה שעשה מתחלתו ומ״ש הכא וכן מצינו האדם בשבועה פרט לאנוס. ועוד שבכל מקום הענפים מגידים על השרשים והתולדות מעידים על האבות. ומעתה דון מינה ששלשה מיני נדרים יש, נדרים שאין צריך שאלה לחכם ונדר שאין לו היתר לעולם ויש שיש לו היתר ע״י חכם. שאין צריך שאלה לחכם כארבעה נדרים נדרי זרוזים נדרי הבאי נדרי שגגות או אונסים דכל דבר שיש בעיקר הנדר שגגה גמורה כאומר שאין אשתי נהנית לי שהכתה את בני או שגנבה כיסי ונמצא שלא הכתה שלא גנבה א״נ שיש אונס גמור שהפסיקו נהר או חלה בנו הרי זה מותר גמור שהרי זה מן הסתם כמתנה בנדרו. וכל שאין בעיקרו שום שגגה ושום אונס אלא שנדר משופי הלב ואין לו שום פתח הרי זה אסור לעולם. אבל יש לו פתח של אונס או של שגגה הרי נדר זה תולה שאין כאן שגגה גמורה ולא אונס גמור ומ״מ יש לו היתר בשאלה לחכם הואיל ויש לו עכשיו טענת אונס שהוא מתחרט מחמת אונס קצת שהיה לו ועכשיו עבר והיינו דפותחים לו בחרטה דלבך עלך וכדעת רב האיי גאון ז״ל, וא״צ בפתח של שגגה דאילו הייתי יודע. וכיון דטענת האונסים שאנו תולין בה להיתר הוא מה שהיה כאנוס בשעת נדרו והוא תולדת האונס הגמור שאין צריך שאלה לחכם היינו שנאנס אונס גמור בשעת הנדר כמו שאמרנו. ועוד נ״ל ראיה מבוארת ממה ששנינו בנזיר פ׳ הריני נזיר (י״א) יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שהחכמים מתירים אותו לי מפני שאיני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר המתים הרי זה מותר ורבי שמעון אוסר ואוקימנא פלוגתייהו בנדרי אונסין וקמיפלגי בשמואל ורב אסי דתנן ד׳ נדרים התירו חכמים ואמר רב יהודה א״ר אסי ד׳ נדרים הללו צריכים שאלה לחכם מדקאי כרבנן. ועוד שמעינן מינה דאונס שהיה בשעת הנדר כזה שבשעת הנדר היה אנוס שלא היה יכול לחיות בלא יין ובלא קבורת מתים ואונס זה מבטל הנדר לגמרי שאין צריך שאלה לחכם. וממנה אתה דן ק״ו לזה שהיה אנוס בשעת הנדר אונס גמור שהיתה אחותו חולה ונשבעה שלא תאכל שזה אנוס שמא תטרף דעתה עליה וכיון שכן אע״פ שנדר עד״ר אין בכך כלום, שלא אמרו חומרי רבים אלא בנדר שחל בשעתו אבל נדר זה לא חל בשעתו ובכל כי האי עד״ר לא מעלה ולא מוריד. וא״ת והלא נדרו של צדקיהו כך היה כדאמרינן פרק ר׳ אליעזר אומר (נדרים דף ס״ה) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים מאי מרדותיה דצדקיה אשכחיה צדקיה לנבוכדנצר וכו׳ אשתבע ליה לסוף אצטער צדקיה בגופיה ואתשיל על נדריה. והא התם צדקיה אנוס הוה בשבועתו בשעת שבועה ונתון היה ביד נבוכדנצר ואם אמר הרגו הורגים וסתמא דמילתא אם לא רצה לישבע היה הורגו ואפ״ה חלה שבועתו ונצטרך שאלת חכם ועם כל זה נענש שנא׳ אם לא אלתי אשר בזה. לא היא דהתם לא אשכחן דנשבע צדקיהו מחמת אונס שהרי לא אמר שם אשתבע לי ואי לא קטילנא לך אלא שבסוף נתחרט שהיה מצטער על שלא היה יכול לגלותו, ואדרבה אפשר שהיה נהנה בשבועתו בשעתה כסבור שיכבדנו יותר נבוכדנצר על שהיה יודע סודו ולא יגלנו ומדת כל אדם היא זו. וזה נראה נכון וברור. וענין זכירת התנאי שיאמרו איני יודע לו ענין כלל, ודין דבר מצוה איני רואה כאן שאין כאן פתחים שכל הפתחים שיש לו כולן בטלים עם שבועת אחותו דאדעתא דהכי והכי נדר באותה שעה שלא תטרף דעתה עליה, ואפילו תמצא לומר שימצא פתח לנדרו מחמת שמתה ויאמר אילו הייתי יודע שמתה לבסוף בין הכי ובין הכי לא הייתי נודר לא היא. חדא דאנן סהדי דאפילו לחיי שעה היה חושש והדין עמו. ועוד דהא קי״ל דמתה נולד הוא ואע״פ שהיה חולה ביותר דהא אמרינן נותנים לה בחזקת שהוא קיים דלשמא ימות חיישינן שאמרו היינו לחומרא אבל להקל לא אמרינן דרוב חולים לחיים. אלא שאפשר לומר דאע״פ שפותחים בנולד פתחים הוא דאין פותחין אבל פותחים בחרטה מחמת נולד, וסבורני שגם מורי רבי יונה ז״ל היה אומר כן ואע״פ שאין פותחים לעולם לא בפתחים ולא בחרטה בנדר שהודר עד״ר ואפילו לדבר מצוה אלא ממש בכענין ההוא מקרי דרדקי דפרק השולח וכדעת ר״ת ז״ל ומ״מ במקום הזה ראוי לעשותו סניף וכדי שלא ילמדו הרבים לטעון כן בכל נדריהם. וכאלו שאמרו חכמים באלו נדרים (ע׳) ובכולן אמרו חכמים פותחים להם פתח ממקום אחר ומלמדים אותם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואפילו נשאל על שבועתו ראשונה לא אזלא מצוה דמצוה היא לשארית ישראל שלא יעשו עולה ולא ידברו כזב וגם שלא לבייש בנות ישראל בתכלית ההכלמות שהוא יותר מש״ד ואין לך מצוה גדולה מזו ושלא לשים דמי מלחמה בשלום ושלא יהיו משפחות מתגרות זו בזו: