תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן רנ

שאלה הגיעני כתבך ותשובת ה״ר דן ואנכי עמדת על דברת שבועת האשה הנכבדת אשר נשבעה לבעלה בשעת פטירתו שלא תנשא אחריו לבעל עד אשר תשיא בניה ובנותיה ועכשיו היא מתחרטת ועוד אומרת שלא יכולה לסבול כל כך. וראיתי מה שכתב הר״ם דן ורוב מה שראיתי כתוב כראוי. מה שאמר שנשאלין על השבועה כן הוא ומאותה ראיה שהביא הוא, ועוד יש ראיה גדולה ממנה מדקתני במתני׳ פ׳ ד׳ נדרים (כ״ז) ב״ש אומר בכל נודרין חוץ משבועה וב״ה אומר אף בשבועה וקפריש רב אשי דה״ק ב״ש אומרים אין שאלה בשבועה וב״ה אומרים יש שאלה בשבועה. ועוד אמר ר״פ ד׳ נדרים (נדרים כ״ב:) אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל. גם מה שאמר שנשאלין שלא בפניו כל שמת, בדין אמר ולא עוד אלא אפילו קיים כל שהודיעוהו הרי הוא בפניו שאין הטעם אלא מפני החשד כמו שאמרו בירושלמי כדי שלא יחשדוהו שהוא עובר ולא נשאל וזה שמת לא יחשדוהו שאיננו ולפיכך אילו לא היה בזה שום ספק אלא מחמת זה רואה אני שמתירין אותה או בפתחים או בחרטה, אלא שאני חוכך בזה להחמיר מפני שנשבעה ע״ד המקום וע״ד הבעל ואמרו בשבועות (כ״ט) דכשהשביע משה את ישראל א״ל דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא ע״ד המקום ועל דעתי והיו סבורים לומר שם בשבועות שלא אמר להם כן אלא שלא ישבעו על דעתם וכשאמרו שיקיימו את התורה יחשבו שיקיימו מצות ציצית וכו׳ כדאיתא התם והתם הקשה ולטעמיך ולימא להו לדעתי על דעת המקום למ״ל אלא כי היכי דלא להוי הפרה לשבועתייהו. ורש״י ז״ל פירש שם הטעם לפי שעל דעת המקום הוי כעל דעת רבים. ויש למדים מדבריו דע״ד רבים היינו אפילו שנים אע״ג דלענין נדר שהודר ברבים אין פחות מג׳ וי״א דע״ד המקום הוא ובית דינו ומ״מ בין לדברי אלו בין לדברי אלו ע״ד המקום חמור שאין לו הפרה, אלא שבנדרים שהביאוה ג״כ לההיא דכשהשביע משה לישראל לא אסיקו בה טעמא משום דלא תהוי להו הפרה לשבועתייהו אלא משום דאמר ליה רחמנא דלשבעינהו טפי והלכך איכא למימר דהתם דוקא הוא דחמיר הא בעלמא לא חמיר כולי האי ואית ליה הפרה ואיני רואה לדברים אלו עיקר כלל וכ״ש לסמוך על זה להתיר. גם ע״ד מצוה שאמר הרב הנני מסופק כי על אותו דבר בעצמו נשבעה ואין זה כנשבע לבטל המצוה. וע״כ אמרתי אחרי שבא הענין ביד ר׳ דן כדאי הוא לסמוך עליו, כי אני חזרתי על כל צדדים ולא מצאתי לי מקום נאמן לסמוך על ההיתר: