תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן רכה

שאלה כותי שרצה ללוות מישראל זקוקים מטבע ישן ואמר לו אותו ישראל מטבע ישן אין לי אבל אמצא לך שולחני ישראל ושמו שמעון שיקחם ואני אערבם ומידי יבקשם ואתנם לו ונתרצה הכותי ונתן משכונות לראובן מכ״ה דינר והלכו שניהם אצל שמעון השולחני א״ל ראובן שמעון השולחני קח מן הכותי הזה ה׳ זקוקים בכ״ב דינר וח׳ ואני אתנם לך ומידי תבקשם, נתן שמעון השולחני לכותי כ״ב דינר וח׳ וחייב לכותי עצמו ראובן ליתן לשמעון ה׳ זקוקים ועכשיו נתייקר השער ע״כ לשונך, ונסתפקת אם יש בזה צד רבית. ועוד הוספת בשאלתך השנית אם מתחייב ראובן לשמעון בדברים אלו לפי שאין שליחות לכותי לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו ואם מתחייב הוא אם מתחייב בכ״ב דינר וח׳ שנתן או אפילו בכל הה׳ זקוקים ואם יש ערב בלא מתחייב ומשתעבד. וגלגלת בדין זה אם ישראל נעשה ערב לישראל אחר מחמת הכותי הלוה ברבית ודקדקת בדברים העמקת בראיות יוצאים מפיך שמחים כנתינתן אלא שאפשר לבא עליהם מדרך אחרת אולי אוכל לדין בדבר ולהתיר כנושא ונותן בהלכה ולמעשה אין אנו מורים להקל אלא להחמיר ודרוש וקבל שכר:

תשובה תחלת כל דבר בעיקר הדין בנדון שלפנינו יש להקדים ולחקור כותי אם קונה וקונין ממנו אף בכסף או במשיכה לבדה כי יש מן הראשונים נוטים לומר שאין הכותי קונה אלא במשיכה סמכו עליה במה שאמרו במסכת בכורות פרק הלוקח עובר פרתו אר״ל משום רבי הושעיא ישראל שנתן מעות לכותי בבהמתו בדיניהם אע״פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה וכותי שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם אע״פ שלא משך קנה ופטורה מן הבכורה ומפרש התם מאי בדיניהם אמר אביי בדין שפסקה להם התורה שנאמר או קנה מיד עמיתך מה עמיתך בחדא אף כותי בחדא ואמרינן התם ולאמימר דאמר משיכה בכותי קונה אי ס״ל כר׳ יוחנן דאמר ד״ת מעות קונות אבל משיכה לא קניא לעמיתך בכסף ובמשיכה אלא אי סבר לה כר״ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמיתך למ״ל ואסיקנא דאמימר כר׳ יוחנן ס״ל ואנן הא קי״ל כר׳ יוחנן דאמר ד״ת מעות קונות אבל משיכה לא והלכך מולעמיתך בכסף לכותי במשיכה ולא בכסף וכדאמרינן התם מה עמיתך בחדא אף כותי בחדא ובפרק השוכר שבע״ז (ע״א) נמי אסיקנא כאמימר דאמר משיכה בכותי קונה ורב אשי דפליג עלה ואמר דאינה קונה אתותב ואדחי והא דאמר פ״ק דקדושין גבי עבד עברי נקנה בכסף תינח עבד עברי הנמכר לכותי הואיל וכל קניינו של כותי לגבי עבד עברי אי אפשר לו אלא בכסף דכותי אינו קונה בשטר דשטר מהיכא גמרינן ליה מאמה העבריה בכותי ליתא דלאו בר ייעוד הוא ועוד דאין מייחדין לו את הערוה וגם בחזקה אין קונה דמה שאמרו בחזקה מנין היינו במלחמה וכדכתיב וישב ממנו שבי אבל בחזקה קנייה כגון הנעילו והלבישו לא קמה לה אלא בין בכסף בין במשיכה קונה ותדע לך דהתם פרק השוכר דאיפלגו אמימר ורב אשי במשיכה דכותי אי קניא אי לא אייתי רב אשי סייעתא למילתיה דאמר אינה קונה מדאמר להו רב להנהו סטוותא כי כייליתו חמרא לכותים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו ואי לא ה״ל יין נסך ביד כותי וכי שקליתו דמי יין נסך קשקליתו ואהדר ליה אמימר הב״ע כגון דכייל ורמי במנא דכותי דאיכא עכבת יין אפומא דמנא קמא קמא אינסיך ליה מקמי דלמשכיה כותי ומש״ה מזהר להו רב דלקדום ולשקול זוזי מינייהו, ואם איתא דאמימר משיכה דוקא קאמר ולא מעות אכתי כי מקדמי ושקלי זוזי מינייהו מאי הוי מ״מ דמי יין נסך הוו בידייהו מקמי דלמשוך כותי וליקנייה ועוד דאמר אמימר תדע דהא משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו ואם איתא דמשיכה דוקא קאמר ולא בכסף מאי קמייתי ראיה מדלא הדרי בהו מכי אמשיכו וכי יהבי זוזי מי הדרי בהו הא ודאי ליכא למימר אלא פעמים מושכים בלא כסף ואין חוזרים ופעמים נותנים מעות ואינם חוזרים ומתשובתו של רב אשי אתה למד דאמרי׳ התם רמות רוחא הוא דנקיטא להו כלומר אילו היו רוצין היו חוזרין מן הדין אלא מגודל לבב וגסות הרוח אינן חוזרים ובודאי לרב אשי דאמר משיכה אינה קונה אלא כסף מדאמר דמשיכתה מן הדין ולא ממנהג מדינה אלא הנהגה של גסות בודאי דיני קנייה גמורה אחרת היתה להם והיא מתן מעות כפי סברתו אלא דאמימר היה סבור דשתי הקניות מן הדין ובשתיהן קונין זה מזה מעיקר הדין ורב אשי חלק עליו באחת והיא המשיכה אלמא משמע דאמימר לאו דוקא משיכה קאמר אלא לומר דבין בכסף בין במשיכה קונה. והלכך לפי הסברא השניה כותי זה כשקבל המעות מיד שמעון נתחייב לו בה׳ זקוקים אע״פ שאין לו אם אין לזה יש לזה הרבה מוכרים יש בשוק וכדתניא יצא השער פוסקים אע״פ שאין לזה יש לזה ואע״פ שקבל ממנו פחות מדמי פסק השער שבשוק אין בכך כלום דלא נאמרו דברים אלו אלא בישראל ומשום רבית שהרי למקנייה ממש אפי׳ בישראל קני היכא דליכא משום אגר נטר לי כדאמרי׳ האי מאן דיהיב זוזי אקירא וקאזלי ארבעה בזוזא בשוקא ואמר ליה אנא יהיבנא חמשא והמתן עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח שרי אבל אי לית ליה אסור משום אגר נטר לי הוא אבל בכותי שרי ומכיון שנתחייב כותי בקבלת המעות נתחייב ישראל הערב או הקבלן בשעת מתן מעות כמוהו ואפילו לסברא הראשונה דאמרינן דכותי אינו קונה במשיכה לבדה אלא בכסף נראין הדברים דכיון דבדיניהם בזמן הזה קונים זה מזה בכסף אף אנו מינייהו קונין מהם בכסף בדיניהם דלא תהא אלא שנהגו הנהגה מילתא היא ואפילו ישראל בישראל וכאותה שאמרו פרק איזהו נשך האי סטומתא קניא ואסיקנא התם דאפילו למקנא ממש בדוכתא דנהיגי דקנו ממש וכ״ש בנדון שלפנינו שהרי אמרו אם אתה יכול לחייבו בדיניהם חייבם ואפשר נמי דהיינו דאמר רב אשי רמות רוחא הוא דנקיטא להו תלה הענין בגסות הרוח לבד ולא במנהג קבוע לומר דאינו קונה כלל ואפילו משום מנהג מדאמר להנהו סטוותא שקלו זוזי אלא התם גסות הרוח הוא שנהגו בעצמן שררה שלא לחזור אחר שמשכו אבל אם היה מנהג קבוע ודאי לא היה מצריך רב להקדים וליטול דמי. ואותה שאמרו שם ישראל שנתן מעות לכותי בבהמתו בדיניהם אע״פ שלא משך קנה דמשום דבתר דינא דאורייתא שדינן להו דילמא התם במקום שאין מנהג ידוע לאוקמה אדינייהו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואין נראה שנהגו לקנות במשיכה ואפ״ה קאמר ר״ל דישראל הקונה מהם בהמה בכסף ולא משך חייב בבכורה כיון דמדאורייתא קני ליה ישראל קמה ליה ברשותו משעת מתן מעות וחייב בבכורה. וכן נמי כותי שנתן מעות לישראל בבהמתו אע״פ שלא משך ודרכם למשוך אפ״ה ישראל מכי שקיל זוזי אסתלק ליה ולא קמה ליה ברשותיה הלכך אינה חייבת בבכורה דלאו דישראל היא ולרבי יוחנן דאמר לעמיתך בכסף ולכותי במשיכה ישראל שנותן מעות לכותי בבהמתו פטורה דהא לא משך ואפילו נהגו לקנות בכסף וכותי מדשקיל מסתלק ליה מ״מ ברשותיה דישראל לא קאי להתחייב בבכורה שהיא דאורייתא עד דמשיך כדינא דאורייתא אבל ודאי לחייב הכותי לתת לו לישראל בהמה זו שקנה ממנו חיובי מחייבי ליה בבי דינא דכדיניהם דיינינן ליה וכדאמרי׳ אם אתה יכול לחייבו בדיניהם חייבהו וישראל נמי הבא אחר חיובו הרי הוא כמוהו נמצאת אומר דבין כך ובין כך יש ישראל הערב או כקבלן מתחייב של כותי ואין כאן צד רבית שכבר נתחייב הכותי בכל בקבלת המעות וישראל כשקבל עליו לפרוע לשמעון השולחני זקוקים אינו משלם לו אלא קרן בלבד שכבר נתחייב הכותי והרי זה כישראל שהלוה הכותי ק׳ בק״כ ואחר שהגיע זמנו לפרוע נתן לו ערב או קבלן ישראל אחר ליתן לו שאין כאן צד רבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבא ממלוה ללוה וזו דומה לזו כמו שאכתוב לפניך בע״ה ולא נתחייב אחר חיובו של כותי שאילו היה מתחייב אחר חיובו של כותי ממש אני אומר דאז אפשר שהיה בו צד רבית לפי שלא בא ובאיסורא בא לידו אלא לומר חיוב שע״י חיובו של כותי בא לו אבל בודאי בנתינת מעות לכותי חל חיוב על הכותי ועל הקבלן דרך שהתנו מעיקרא. ומ״מ אף לכשתמצא לומר דבתר דינא דאורייתא שדינן להו ולא נתחייב כותי בקבלת מעות וישראל הקבלן לא נתחייב בכך כ״ש שאין כאן איסור רבית דכיון שלא נתחייב לו מתנה הוא דקיהיב ליה ואין כאן משום איסור רבית מאוחרת שהרי לא לוה הוא ממנו כלום שיאמר לו בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי ואף כי לחייב את הקבלן מן הדין הדעת נוטה כמו שכתבתי בדמי התוספת שנתוספו על הק״כ דינר וח׳ אין לחייב הקבלן עליהם מאחר שלא קנו מידו ודמי התוספת כערב דלאחר מתן מעות ובעי קנין להכי קרו ליה רבית שהוא דבר נוסף לאחר מעות קרינן ביה, לא ירדתי לסוף דעתך בזה כי בקבלת מעות של מוכר זה נתחייבו המוכר והערב בכל שאם אין אתה אומר כן אף המוכר לא יתחייב התוספת אלא ודאי המוכר מתחייב הוא בקבלת המעות ואף הקבלן מתחייב באותה נתינה בכל מה שנתחייב בו המוכר שעל אמונתו נתן לו והרי הוא כאילו קבלו שניהם ממש המעות מיד שמעון זה הלוקח ואין צריך זה לפנים: