תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן רכג

שאלה ערב קבלן בשביל ישראל וחייב עצמו לכותי והרבית מתרבה ובא הכותי ונפרע מן הערב וחזר הערב ותבע לישראל יש כאן רבית או לאו:

תשובה שנינו פרק איזהו נשך אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב ערב למאן אילימא לישראל מי שרי וכו׳ אלא ערב לכותי כך היא גירסת הספרים שלנו באמת כלומר שישראל לוה וישראל אחר נעשה לו ערב ומקשינן סוף סוף כיון דכותי בתר ערבא אזיל כלומר שיכול לתבוע הערב תחלה דערב דידהו כקבלן דמי אשתכח דישראל דקא מוזיף ברבית כלומר שהכותי ילך אם ירצה ויתבע הערב ויגבה ממנו הרבית ואח״כ ישראל הערב חוזר וגובה מישראל חבריה והרי הוא כאילו הוא הלוהו ברבית ומשני כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל כלומר שלא יתבע הערב תחלה, וזהו הפירוש וכן ודאי נראה שפירשו קצת הראשונים גם רש״י ז״ל לכאורה כך הוא מפרש ומכאן למדת דערב קבלן אסור ובאמת דלפי פירוש שמועה זו יצא לנו איסור בקבלן מאין ספק. אלא כשתדקדק בהלכה זו אדרבה תמצא היתר מבורר לפי דעתי בקבלן מתוך ההלכה בלי שום ספק. והוא שיש עלינו מן הדין לשאול כזה וכי כשקבל עליו הכותי הזה לתבוע הלוה תחלה מאי הוי הלא כשלא ימצא אצל הלוה כלום חוזר וגובה מן הערב והערב ממתין עד שימצא מקום לגבות מן הלוה ונמצא הדין חוזר למה שהיה ישראל הוא דקא מוזיף ברביתא. וא״ת מ״מ כיון שאין יכול לתבוע את הערב עד שיתבע הלוה נמצא שאין הרבית מתרבה על הערב אלא על הלוה וכשהערב פורע לכותי מה שיש לו על הלוה וחוזר וגובה מה שפרע מן הלוה נמצא שאינו נוטל מן הלוה רבית כלל אלא מה שפרע עליו אבל אילו היה קבלן היה הרבית מתרבה על הלוה וכשהמלוה גובה ממנו הרבית לא מחמת הלוה גובה ממנו אלא מחמתו ממש שהרי יכול לתבוע תחלה ומניח הלוה הלכך כשנפרע ממנו וחוזר הקבלן על הלוה כאילו הוא לוה ברבית דזימנין דאיפרע הלוה קודם זמנו של שטר וכשהכותי גובה ממנו בזמנו איגלאי מילתא למפרע דעליו נתרבה ולא על הלוה. ועוד קשה שאמר ערב שלהם כקבלן שלנו לומר שיכול לתבוע איזה שירצה תקשה לא ס״ל למימר אשתכח דישראל דקא מוזיף ברבית ודאי אם אזל ליה כותי בתר לוה ויפרע מיניה האי ישראל לא עבד ולא מידי אלא דאי אזיל כותי בהדיא בתר דידיה ופרעיה ובתר הכי אזל הוא בתר ישראל חבריה ההיא שעתא הוא דקעביד איסורא בההיא שעתא לא מוזיף ברבית אלא רבית הוא דקא שקיל והל״ל ישראל דקא שקיל רביתא ואע״ג דאי אפשר דשקיל רביתא אא״כ אוזיף מ״מ כיון דלא אתעביד איסורא עד דשקיל דקדוק הלשון לא הל״ל אלא ישראל שקיל רבית. ועוד דהא ודאי משמע דליכא לאפלוגי בין ערב לקבלן דא״כ אייתי במתניתין דאלו עוברים בל״ת דקא מני הלוה והמלוה והעדים ה״ל נמי למיתני והקבלן דהא כולהו עוברים מני ואזיל ואפילו סיפא דפליגי עליה דבשלמא אערב וקבלן לענין רבית חד דינא אית להו תנא ליה ערב וה״ה לקבלן דיש בכלל ערב סתם דמתניתין אפילו ערב קבלן כדאיתא בהדיא בפ׳ גט פשוט דארשב״ג ואם יש נכסים ללוה אין נפרעים מן הערב ופירשוה מן הקבלן אלא אי קבלן חייב משום מלוה ומשום לוה דקיזיף ברבית ממלוה ומוזיף ברבית ללוה והיינו בכלל ערב דמתניתין הוה ליה למיתנייה בהדיא ועדיף למיתני משום דאית ביה חדושא טפי מכולהו דהא עבר אלאוי יתירי מכולהו דליכא חד מינייהו דקא עבר אלא תשוך ולא תשיך יחד אלא קבלן שעובר בשניהם למאי דפרשוה השתא ואביי נמי דמפרש בגמרא מלוה עובר בכולן לוה עובר בכולן לוה עובר משום לא תשיך ומשום לפני עור וגו׳ ערב ועדים אינם עוברים אלא משום לא תשימון הל״ל ואם אמר ממי שארצה תחלה עובר בכולם א״נ ערב וקבלן עובר בכולן אלא ודאי משמע דאפילו קבלן ישנו בכלל ערב דמתני׳ ואפ״ה פריש אביי דאינו עובר אלא משום דלא תשימון בלבד דהא עיקר אסמכתיה דמלוה על לוה הוא אלא דתנאי הוא דאתני דאי בעי מצי לאיפרועי מיניה דקבלן כל מה שהוא מתרבה על הלוה הוא מתרבה וכשהוא נפרע מן הקבלן מה שהרויח על הלוה הוא וכשהקבלן חוזר ונפרע מה שפרע אליו שקיל ולא שקיל מיניה רבית כלל ולא אוזפיה ברבית אלא דמאי דפרע ושקיל מיניה ומעשים בכל יום בישראל הלוה מכותי מעות לישראל נעשה לו ערב אע״פ שהכותים בזמן הזה נפרעים ממי שירצו תחלה ולא ראינו מי שמוחה בדבר אלא הענין כך הוא לפי דעתי דבדיני הכותים ודאי בתר ערבא דוקא אזלי ולא בתר לוה כלל ואי אזיל לגבי לוה הוה מצי למדחי ליה דמצי א״ל כלום הלויתני אלא על הערב הא גברא דאשלימית לך דקאי בהדאי וערב דידהו כקבלנות וכנשא ונתן ביד לדידן דאמר התם דאפשר לוה מיניה דמלוה לגמרי דערב דידהו ערב שלוף דוץ הוא וכדמשמע פרק גט פשוט דתנן התם המלוה חבירו ע״י ערב לא יפרע מן הערב וקס״ד השתא דלא יפרע מן הערב כלל קאמר לא בתחלה ולא בסוף ואיבעיא להו בגמ׳ מ״ט ואמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו גברא אשלימת לי גברא אשלימי לך ואתקיף עלה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא ואקשינן אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי כלומר בהפך הדין שאמרת שלא יפרע מן הלוה כלל לא בתחלה ולא בסוף אלא בתר ערבא קאזלי א״ל גברא אשלימית לך דכלום הלויתני אלא על הערב זיל אתפרע מיניה ונמצא הערב לוה ומלוה ומש״ה מתמהינן הכא כיון דבדיניהם בתר ערבא אזלי נמצא דישראל הוא דקמוזיף ברביתא דהוא לוה מן הכותי ומלוה לישראל חבירו ופרקינן שקבל עליו לדון בדיני ישראל שיהיה הלוה מתחייב וישראל חבירו יהיה ערב וה״ה לקבלן ומעתה אין כאן חשש איסור משום דכיון שהלוה מתחייב ברבית ועליו הוא עיקר סמיכתו דהוא ניהו יזיף שקיל זוזי אף כשילך אצל הערב או הקבלן וגובה מהם אינו גובה מהם אלא מה שכבר נתחייב לו הלוה וכשחזר הקבלן וגובה מן הלוה כל מה שפרע עליו אינו כגובה ממנו רבית והיאך יקרא זה מלוה ברבית והוא פרע עליו כל ממון זה אחר שנתחייב בכל לכותי ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה ממלוה ללוה. וא״ת אם כפירושנו מאי קאמר כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל שמשמע שמוותר על דינו אדרבה הא טוב ליה שלא ידחנו הלוה וכגון שקבל עליו הלוה הל״ל, לא היא דמ״מ כיון דעיקר דינם ללכת אחר הערב ואין הערב יכול לדחות אצל הלוה המלוה הוא שצריך לו הנאת דינו אבל הערב בדידיה תליא מילתא ועדיין יש ללכת אחר הערב אלא מפני שיכול ללכת אחר הלוה ומעתה אפילו הכותי שלוה מישראל ברבית ונעשה לו ישראל ערב או קבלן מותר דאין הרבית מתרבה על הערב ועל הקבלן אלא על הלוה והכי תניא בתוספתא וה״נ איתא בירושלמי כותי שלוה מעות מישראל וישראל שלוה מכותי ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש ודוקא כשקבל עליו לדון בדיני ישראל וגרסינן נמי בירושלמי פרק הכותב גבי הנפרעת שלא בפניו ובפירעון מן האריס שלא בפניו א״ר אבין תפתר כשרבית אוכלת בהם ופריך וכי ב״ד גובין רבית תפתר כשערב לו מן הכותי כלומר כשנעשה לו ערב מחמת כותי כלומר דאי משהינא ליה עד שיגדלו יתומים יכלו הנכסים לפיכך נשלם מנכסי יתומים של שמעון הערב בשבועת ראובן המלוה שלא התפיסו אביהם צררי אלא אע״פ שהמלוה גובה קרן ורבית מהם לאו מוזיף ברבית הוא דבשעת פירעון הוא דחשבינן ליה לערב כפורע כי מה שנתרבה על הלוה נתרבה והכל אצל הערב או הקבלן כקרן וכן מצאתי לראב״ד ז״ל ולרב בעל העיטור ז״ל שהתירו שניהם ישראל שנעשה ערב לישראל אחר בשביל כותי ותמכו על דברי הירושלמי והתוספתא שכתבתי למעלה. ומה שהוקשה לך א״כ לוקמה בערב כותי כלומר בשלוה כותי וישראל נעשה לו ערב ושוב לא יצטרך לדחוק ולהעמיד כשקבל עליו לדון בדיני ישראל, גלה לנו דכל שהחיוב חל על הלוה שוב אין כאן איסור כשגובה מן הערב או כשהערב חוזר וגובה מן הלוה דלגבי מלוה אצל הערב או הערב אצל הלוה אין כאן רבית אלא קרן המשתלם בראש כמו שכתבתי ועוד דלפי מה שכתבתי דערב דכותי בדיניהם בתר ערבא אזיל דערב שלוף דוץ אפילו אם העמידה כשהערב לו מחמת כותי על כרחין אף היא דוקא כשקבל עליו הכותי הלוה לדון בדיני ישראל שלא ידחה הלוה אצל הערב וכן כתב הראב״ד ז״ל בפרק בתרא דבתרא ז״ל וכ״ש אם המלוה ישראל שלוה לכותי ברבית שאין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב אא״כ התנה הכותי שלא ידחה אותו אצל הערב כל זמן שיש בידו לפרוע עכ״ל וממנו אתה למד אף מה שכתבתי דערב בדיניהם שלוף דוץ הוא שהלוה יכול לדחות המלוה אצל הערב. וא״ת והא משמע פרק איזהו נשך דערב קבלן כלוה ומלוה ועובר בכל השמות דתני התם רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שהם בקום עשה ואמרינן עלה מאי קום עשה לאו דאמרי קומו אהדורו אלמא ערב חשבינן ליה כמלוה וחייב בהחזרה וע״כ לאו בערב גרידא קאמר דערב אינו אלא משום לא תשימון וכדמפרש פרק איזהו נשך גרסינן אלו עוברים בל״ת אלא בערב קבלן קאמר דלשון ערב כלל הוא אפילו ערב קבלן, לא היא דהא פוטרים קאמרי ופוטרים לגמרי משמע ואם איתא אכתי ערב קבלן לחייב משום לאו דלא תשיך דהא ע״כ אי אפשר לקבלן מחייב משום מלוה אא״כ עושה אותו כלוה מן המלוה ומלוה למלוה אלא נ״ל דערב דהכא ככל ערב הוא וכולהו ליכא אלא משום לא תשימון וכפירושא דאביי אלא דהכא מאן דמפרק מאי קום עשה דאמרינן להו קומו אהדורו קס״ד דלכ״ע לא תשימון לא קאי אשימה גרידא דכל דלא סלקא דעתיה עביד איהו מעשה לאו כלום הוא וכדמשמע מהא דדחי ליה התם מאי קום עשה קרועי שטרא וקסברי רבנן שימה מילתא היא ה״נ מסתברא מדקתני אלו עוברים בל״ת המלוה והלוה והערב והעדים בשלמא מעשה לא עבר אפילו משום לא תשימון דאשימה הבאה לידי גוביינא קאי כלומר כשיגבה מן הלוה בין מן הערב ההוא שעתא הוא דקעבר משום לא תשימון וכשהוא מחזיר אינתיקו להו כולהו לאוין דידיה וכשהוא נובה מן הערב והערב חוזר וגובה מן הלוה ההיא שעתא קעבר איהו משום לא תשימון וכשהוא מחוייב לו שיעור הרבית אינתיק ליה לאו דשימה דידיה ודחינן ליה מאי קום עשה קרועי שטרא וכל שלא הספיק המלוה לגבות הרי הוא בקום עשה לדעת ר׳ נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב ובקרועי שטרא הערב נמי כל שפרע למלוה ולא הספיק לגבות מן המלוה יכול לתקן ליהוי כקרועי שטרא כלומר כפוטרו הלוה משיעור הרבית ורבנן סברי שימה מילתא היא ומשעת הלואה נגמרה לה שימה. עוד יש לי פירוש אחר כמדומה טוב מזה בחדושים פרק איזהו נשך בשמעתא דאתה נעשה לו ערב. אלא אי קשה לי הא קשה דכל שלוה ק׳ בק״כ לשנה אע״פ שנתחייב עכשיו בק״כ אין אומרים דמשעת כתיבת השטר זכה בכל העשרים וזמן הוא שהרויח לו עד סוף שנה אלא ישנה לשכירות מעותיו מתחלה ועד סוף ויום יום מרויח לפי חשבון. ומכאן נסתפק לי זה כמה רבית הכתוב בשטר אם אפשר לזכותו במכר או במתנה כלל לפי שהוא כמלוה ע״פ לפי שאין בכתוב מפני שלא נתחייב בכולו המלוה בשעת כתיבת השטר ודקדקתיה מהא דאמרי׳ פרק יש נוחלין שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית ואקשינן אליבא דמאן אי אליבא דרבנן פירוש דאמרו אין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהם השתא שבחא דאיתיה ברשותיה אמרי רבנן דלא שקיל מלוה מיבעיא כלומר שהיה לנו לומר לא יטול אלא אליבא דרבי ולרבי רבית לא והתניא רבי אומר בכור נוטל פ״ש בין במלוה בין ברבית, ופרקינן לעולם אליבא דרבנן ומלוה כיון דנקיט שטרא בידיה כמאן דגביא דמי. ואם איתא דרבית הכתוב בשטר הוי כמלוה בשטר כיון דסבירא להו לרבנן דנקיט שטרא כמאן דגבייה דמי אפילו ברבית נמי הל״ל דלשקול דמי: