תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן רטו

שאלה סולם המיטלטל אם מותר לסכך בו לכתחלה והוי פשוטי כלי עץ וכחיצין זכרים או הוי כדף של נחתומין כיון שמשתמשין בו דרך עליה וירידה ומקבל טומאה ואין מסככין בו:

תשובה סולם זה עשוי לטלטל כשק ויריכותיו נקובים לקבל ראשי השליבות נראה שהוא מקבל טומאה דבית קבול העשוי למלאת שמיה קבול והרי הוא כחיצין נקבות וחמור טפי מדף של נחתומין דאילו דף של נחתומין אינו טמא מדאורייתא אלא מדרבנן שאין פשוטי כלי עץ מקבלים טומאה מדאורייתא אלא במשמש אדם ומשמשיו כשלחן וטבלא ודלופקי אבל משמש אדם לבד כדף של נחתומים אינו אלא מדרבנן וסולם שבת״כ דקתני יכול אף הסולם והקולב והמנורה ת״ל כלי עץ ולא כל כלי עץ וכן שנינו בתוספתא כלים העשויים לשמש האדם כגון הסולם והקולב טהורים נראה כשאין להם בית קבול אלא ששליבותיו קבועות ע״ג יריכותיו. אלא שהרמב״ם ז״ל כתב פ״ב מהל׳ כלים בית קבול העשוי למלאות אינו בית קבול כיצד בקעת של עץ שחוקקים לה בית קבול ותוקעין בה הסדן של ברזל של נפחים אינה מקבלת טומאה שאע״פ שיש לה בית קבול נעשית למלאת וכן כל כיוצא בזה. ואיני יודע מה הפרש יש בין בית קבול זה לבית קבול של חיצין נקבות שאף הן עשויין למלאת ועליהם אמרו שאין מסככין בהן דבית קבול העשוי למלאת שמיה קבול והרב ז״ל כתב כן מפני ששנינו במסכת כלים פרק י״ז תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה ופירשו בתוספתא פ׳ מלא תרווד מפני מה [תחתית] צרפית של זהבים טמאה מפני שמכניס בה הגרוטאות ושל נפחים הרי זו טהורה ואם התקינה להיות מכניס בתוכה גרוטאות הכל מודים שהיא טמאה. ופירש הרב ז״ל לפי הנראה תחתית של נפחים בקעת שעשו לה בית קבול לתת לתוכו הסדן. אבל רבינו שמשון ז״ל ראיתי שפירש תחתית של צורפים ושל נפחים כלי שנותנים תחת רגלי הצורפים והנפחים וע״כ קראוהו תחתית ויש לו בית קבול ונותנים בה הגרוטאות. וסולם השנוי בת״כ ראיתי לראב״ד ז״ל שהוא כעין סולם הכתפים שעושים למשאותם. ומה שאמרת כי מעשה היה בחג הסוכות ושכחוהו שם ונסתפקת אם פסל הסוכה או מותר להניחו שם, מסתברא שאפילו לכשתמצא לומר שאין מסככין בו אפ״ה כל שהסוכה כשרה וצלתה מרובה מחמתה שוב אין סכך פסול פוסל בה שאין פוסל אלא במצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר דהיינו קודם שנכשר הסכך ונעשה צלתו מרובה מחמתו אבל לאחר שנכשר ואין צריך לצרפו אל סכך פסול שוב אינו פוסל. והיינו כתונתיה דמנימן דא״ל רב אשי שקלה כי היכי דלא לימרו קא מסכך בדבר המקבל טומאה אמר ליה והא קא חזו דרטיבא אמר ליה לכי יבישא אמינא לך, דילמא אין בו אלא משום שלא יאמרו כלומר שבו יסכך ועשאה צלתה מרובה מחמתה ומשמע דאפילו בשעת אכילה ושינה הוא דקאמר שאין בה אלא משום מראית העין וכל זמן שרואין שהוא רטוב מותר וכדמוכח מתניתין דהדלה עליה את הגפן דקתני ואם היה הסכוך הרבה מהם או שקצצו כשירה: