טעמי המנהגים מז

(קסה) טעם. שנוהגין להכות ג' הכאות בההמיר שקוראין בו לבית הכנסת ואם ם מת ח"ו איזהו אדם אזי אין מכין רק שני הכאות. כי האדם כשהוא חי אזי יש בו ג' שותפין הקב"ה ואביו ואמו וכשהוא מת אז השי"ת נוטל לו חלקו והיא הנשמה וחלקי אביו ואמו נשאר מונח לפניהם ע"כ מכה בו השמש ג' הכאות ומרמז להאדם שיזכה ע"י ההליכה שילך לביהכ"נ שיהי' בו השלשה שותפין שלו בשלימות והיינו שיהי' חי ויאריך ימים. וע"כ כאשר מת איזהו אדם מכין ב' הכאות שמרמזין בו שיש בעיר אדם כזה שאין לו כ"א ב' שותפין דהיינו שהקב"ה חלק את עצמו מן השותפות ונטל את חלקו והיא הנשמה הק' והוא סימן לדבר הק' הזה. שם

(קסו) טעם. למנהג ישראל הק' שקוראין לזה שמכה בו השמש השלשה הכאות וקורא על ידו לבית הכנסת בשם המיר. כי הנה איתא בגמרא מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו הולך בו נקרא שכן רע שנאמר הוי על כל כיני הרעים וכו' נמצא בזה שמכה השמש הג' הכאות וקורא על ידו לביה"כ גורם הוא שלא יהי' נקרא בשם שכן רע נמצא ע"כ קוראין אותו בשם המ"ר כי תיבת המ"ר ר"ת "הרחק "משכן "רע כי זה ההמ"ר הוא המזהיר לאדם לך לבה"כ והרחק עצמך שלא תהי' נקרא שכן רע ח"ו והוא מרמז לדבר הק' הזה. שם: