טעמי המנהגים רנז

יכול לקדש בימי אבלו ע"ש. וא"ר שם ס"ק ט"ו כ' ונראה דיקדש בביתו אם יכול ע"ש. ובסידור יעב"ץ כתב דגם האבל אם ז' של לבנה הוא בתוך ימי אבילתו לא יחמיץ המצוה. וע"ל סעיף תנ"ה

(תתרסג) טעם. שהקובר את מתו אפי' בעיו"ט לעת ערב ונהג אבילות רק שעה מועטת קודם יו"ט כיון שבא הרגל מפסיק את האבילות ונחשב לו כאילו כבר נהג אבילות כל ז'. משום דכתיב ושמחת בחגך אתי עשה דרבים ודחו עשה דיחיד. לבוש סימן שצ"ט סעיף א'

(תתרסד) טעם. דאסור לאבל לישב על מקום גבוה. דכתיב באיוב וישבו אתו לארץ. על הארץ לא נאמר אלא לארץ בדבר הסמוך לארץ. ירושלמי פרק ואלו מגלחין. וסמוך מסתמא היינו בג' טפחים

(תתרסה) טעם. למנהג שאין מנחמים את האבל עד יום ג'. כי עד ג' ימים תוקפו של אבל קיים לפי שצורת הפנים ניכרת והוי כחי ואין מקבלין תנחומין על החי. עיין מד"ר ויקרא פי"ח וידי משה שם

(תתרסו) טעם. דאבילות אין חייב בחינוך אפי' הוא בן י"ג שנה פחות איזה ימים עיין סימן שצ"ו סעיף ג' ועיין רש"י תענית דף י"ג ע"ב בד"ה אין הבוגרת. משום דטעם האבילות כדי שיפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה עי' טור סי' שצ"ד בשם הרמב"ם. נמצא שעיקר טעם האבילות הוא משום תשובה שיחזור בתשובה אבל בקטן אין שייך טעם זה שיחזור בתשוב' כי הוא לאו בר עונשים שיהי' ערב בעד החולים. ומה שמקרעין לו כשמת לו מת משום עגמת נפש. בית הלל סימן שפ"א. ועי' באר היטב סי' ש"מ ס"ק כ"ח

(תתרסז) טעם. שרגילין ללכת לבית הקברות בתענית. משום דבית הקברות מקום מנוחת הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפלה נתקבלה ביותר על אדמת קודש והמשתטח על קברי הצדיקים ומתפלל