הסולם על ספר הזהר, וירא תקיא

ד"א ומלאך פניו הושיעם: זו היא השכינה, שהיא עמהם בגלות, כמו שאומר בתחילת הכתוב, ואתה אומר שהוא הושיעם, ואם נמצא עמהם בגלות, הרי עוד לא הושיעם. ומשיב אלא כך הוא ודאי, שאלו הצרות של ישראל, הם משכנותיו של הקב"ה בגלות, דהיינו שהקב"ה נמצא בכל צרה וצרה שלהם, ומשום שהשכינה עמהם, הקב"ה זוכר אותם להטיב להם ולהוציאם מן הגלות. שכתוב ואזכור את בריתי דהיינו השכינה, ואחר כך כתוב ועתה הנה צעקת בני ישראל בא אלי. הרי שהושיעם ממש בזה שנמצא עמהם בצרה. ואע"פ שהכתוב ואזכור את בריתי, כתוב אח"כ בפרשת וארא, אין קושיא, כי אין מוקדם ומאוחר בתורה. וההפרש בין פירוש זה לפירוש הראשון הוא, כי שם תירץ, שבזה שנמצא עמהם בצרה הרי הוא הושיעם, כי הוא סובל עמהם ומקל את צערם. וכאן אומר שהושיעם, עם מציאותו בצרה, שהבטיח להם בזת את גאולתם.