פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות ח:ד:א

חבית של תרומה. של יין. ובגמ' מפ' לה שנולד לה ספק טומאה. פירש"י ז"ל פ"ק דפסחים כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע בה ספק לא נגע. והקשו התוס' היכי דמי אי ברה"י ספקו טמא ואי ברה"ר ספקו טהור. ונראה לר"י לפ' כגון שתי חביות ברה"י ונגע בא' מהן ואינו יודע באי זו מהן נגע דהשתא שתיהן תלויות דבר תורה דלא ילפינן מסוטה דברה"י ספקו טמא אלא דבר שיכול להיות אמת כגון סוטה אבל הכא דודאי א' מהן טהורה אין לטמות שניהן מספק ע"כ: יניחנה במקום המוצנע. דס"ל דאף זו מצוה עליה לשמרה וכ"ש דמזוהר שלא לטמאה בידים דבכל שאר תרומות דעלמא איכא עשה ול"ת ל"ת שלא לטמאה בידים כדתנן לקמן. ועשה לשמרה במקום המשתמר כדי שלא יפול בה טומאה. וס"ל דאף זו מצווה עליה בעשה דשמירה וטעמא מפרש בבכורות פ' כל פיסולי המוקדשין דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי ובדרשת לך קא מיפלגי ר' יהושע סבר תרומותי כתיב הילכך הראויה לך שמור ושאינה ראויה לך לא תשמור. ור' אליעזר סבר תרומותי תרתי משמע ודקאמרת הא כתיב לך הא נמי ראוייה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה ובתרוייהו אזהר רחמנא דלעביד להו שימור. ור"ג כר"א ס"ל אלא דקסבר דלא אסר רחמנא אלא לגרום לה טומאה בידים:

התורפה. הפקר:

יניחנה במקום המוצנע. דעדיין מוזהר על שמירתה כדאמרן דכתיב תרומותי שתים במשמע א' טהורה וא' תלויה ואמר רחמנא עביד להו שימור:

יניחנה במקום התורפה. כלומר אם רצה אינו מצווה לשמרה שלא לגרום לה טומאה דקסבר יש אם למסורת ותרומותי כתיב וכתוב לך בראויה לך:

יגלנה. כי היכי דלהוי בה ספק יין מגולה ותנן לעיל יין שנתגלה ישפך ואפילו של תרומה:

חבית שנשברה. חבית של יין של תרומה:

בגת העליונה. במקום שסוחטין ודורכין הענבים:

והתחתונה טמאה. היינו בור שהיין יורד לתוכו והבור טמא וראויין החולין לו בימי טומאתו או למי שאינו אוכל חולין בטהרה ואם תפול תרומה זו לתוכה הוה ליה מדומע טמא ולא חזי לישראל משום תרומה ואפילו הויא טהורה ולא למכור לכהן דכיון דטמא הבור הויא התרומה הנופלת בו טמאה ואיכא עשה כדלעיל בפ' סאה תרומה. ובפ' הערל נמי אמרינן שהאוכל תרומה טמאה עובר בעשה דכתיב בשעריך תאכלנו לזה הטמא והטהור ולא לאחר. ובגמ' מפרש דמיירי מתני' דאין בבור כדי להעלות התרומה ואיכא נמי בפ"ק דפסחים:

מודים ר' אליעזר וכו'. אע"פ שנחלקו באין יכול להציל מודים ושוין הן בזה שאם יכול להציל ממנה רביעית הלוג דלא חשיבי משקין בציר מהכי בשום דוכתא:

יציל. יחזר אחר כלים טהורים ולקבל היין קודם שתרד כולה לתוך הבור הטמא ויקבל ממנה רביעית הלוג מציל ומה שיפוג יפול ואל יקבלנה בכלי' טמאי' המוכנים לו להדיא כדי להציל את החולין כדי שלא יתערב ממנה בהן ויאסרו ואע"פ שבתוך כך ירד ממנה לתוך הבור ותפסידם לא מטמאינן לה לתרומה משום הצלת חולין דמוזהרין אנו שלא לטמות את התרומה:

ואם לאו. שלא ימצא כלי טהור וסוף סוף לטומאה אזלא בזו נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע דר' אליעזר סבר אעפ"כ תרד ותיטמא מאליה ותפסיד החולין ואל יטמאנה ביד כדי להצילן. ור' יהושע פליג עליה בסיפא דתנן לא זו היא תרומה שאני מוזהר עליה מלטמאה אלא מלאכלה וטעמא דכיון דאזלא לאיבוד שרו לטמא בידים ואפילו היא טהורה. ולכאורה נראה דאשמעינן מתני' דפליג ר' יהושע בהך טפי מרישא, דרישא אע"ג דתלוייה לא שרי אלא שלא לשמרה דהיינו גרמא והכא אפילו בטהורה ודאי שרי לטמוייה בידים ובגמ' מפ' לה:

שנשפכה. בקרקע והולכת לאיבוד:

תרד ותבלע. תפסד ותיבלע בקרקע:

ואל יבלענה בידיו. ואל יבלענה בסמרטוט בידים שאינן טהורות ובגמ' מפרש דבנתגלגלה בבית הפרס ושם נשפכה מיירי. ואע"ג דגבי שמן כי מקבל לה בכלי טמא לא מפסיד כהן דיכול להדליקה אפ"ה פליג ר' אליעזר אר' יהושע:

ובל תטמאנה כיצד. ר' יהושע דרישא קאמר לה מה שאני מוזהר שלא לטמות התרומה אע"ג דאיכא דוחקא כגון זה דאני מוזהר:

כיצד היה עובר וכו'. ותני עלה ר' יהושע יניח לפניו א' על הסלע ולא יתננה לנכרי מידו דמטמאה בידים והאזהרה שלא לטמות התרומה היכן כתובה בתורה ראיתי שכ' רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים זה הלשון שורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסק עם זמן הביעור דהואיל והולכות לאיבוד אף הטהורה ואסורה מדאורייתא לא חיישינן לשמירתה ואע"פ שמוזהרין אנו לשומרה בטהרה דכתיב את משמרת תרומותי. ע"כ. וקיצר הרב ז"ל בלשונו ולא כ' אלא עשה דמשמרת דהיינו מתני' דלעיל אבל שלא לטמאה בידים לאו נמי איכא ופלוגתא דאמוראי היא בהדיא בפ' אלו הן הלוקין ולריש לקיש אזהרה לנגיעה בתרומה בטומאת הגוף נפקא לן מדכתיב איש צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנוגע ומשמע ליה דכיון דסמיך ללא יאכל לאו קאי אתרוייהו אאכילה ואנגיעה. ור' יוחנן פליג עליה דבהאי קרא לא כתיב לאו אלא על אכילה ולאו דנגיעה נפקא לן מדכתיב בכל קדש לא תגע כדאיתא התם ובפ' כל הפיסולין במס' זבחים. וריש לקיש סבר דהאי קרא אהני לנגיעה בקדשים אבל לא לתרומה. ומשמע דקיי"ל כריש לקיש דתניא כוותיה:

יטמא את כולן. כלומר ימסור נפשו עליהן וימות ויטמא הגוי את כולן כדתני סיפא:

ואל ימסרו להם נפש א'. בגמ' פליגי אמוראי היכא שייחדו להן אחת: