פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות ח:ג:א

ישפך. משום סכנה ואפילו לזילוף לא חזי דנכנס הארס ברגלים:

ג' משקין אסורין משום גילוי. ותו לא למעוטי דר"ש דקא מני חמשה בברייתא:

כמה ישהו ויהו המים אסורים. היכא דהוא עצמו הניחם מגולים ויצא:

הרחש. הנחש תרגום שרף ריחשא:

ממקום קרוב. מפ' לה בגמ', ובפ"ק דחולין כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה ויחזור לחורו שחוששין שמא היה שם שרץ ושתה וחזר תחת אזן כלי בקרקע. והכא מוקי לה במין קטן:

שיעור המים המרובין. כשהם מגולין כמה הוא שיעורן שלא יאסרו משום גילוי:

כדי שתאבד בהם המרה. הארס ולא מפ' במתני' כמה שיעורן שתאבד בהן ותתבטל. ופליגי תנאי בגמ' בהא מילתא. ומדקאמר ר' יוסי בקרקעות מ' סאה משמע דת"ק לא בעי כולי האי. ור' נחמיה אמר כדי שתהא חבית של שייטין מתמלאת מהן. ואפשר דת"ק דמתני' סבר כוותי' ולא מפליג בין כלים לקרקע. ור' יוסי פליג עליה וסבר דבעי תרתי שהמים יהו בקרקע ולא בכלי ומ' סאה דוקא ולא בפחות מכאן דס"ל דקרירות הקרקע וריבוי המים הוא דמבטלי אבל בכלי אפילו מרובין אין המים ככחן ולא מבטלי הארס:

כל שהן. כל מה שיהיו מרובין וכ"ש מועטין ולאיסור קתני לה:

ארבעים סאה. להיתירא קתני לה דהא כל מקוה מגולה הוא. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר דבין בכלים בין בקרקעות שרי במ' סאה:

ה"ג ואפילו הן ככד. כלומר גדולים כמו כד כדאמרינן נמי בפ"ק דר"ה היה כזית ונעשה ככד:

כל שיש בו ליחה. הארס מתערב עם הליחה ומתחלחל בכולו אבל ביבש חותך מקום הנקור ואוכל השאר. וכן כ' הרשב"א ז"ל דאפילו באבטיח אינו אסור עד שיגיע מקום ניקורו למעיה:

ה"ג ונשוכת הנחש אסורה מפני סכנת נפשות. וללח מדמי לה. והכי תנן נמי בפ' אלו טרפות. וטעמא דהארס מחלחל בכל גופה:

משמרת של יין. בין שכלי העליון מגולה והתחתון מכוסה בין שהתחתון מגולה והעליון מכוסה אסור ולית ליה דר' יהודה ודר' נחמיה:

ור' נחמיה מתיר. שמחמת שמנטף מתיירא ושומע קולו ובורח אבל התחתון בעי מכוסה דאית ליה שהארס צף ואינו מתערב כדלעיל. ויש טעות לעיל במקצת ספרים והגירסא כדאיתא בפ' הגוזל בתרא דגרסינן ר' נחמיה: