פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית ח:ו:ב

כתיב את ספיח קצירך לא תקצור. פירכא היא דמקשה אברייתא דת"כ ומייתי לה לקמן דתניא את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו על הספיחים שיהו אסורים וסתם סיפרא מני ר' יהודה ואליבא דר' עקיבא כדאמרינן בפ' הנחנקים ומדאורייתא קא אסר להו וזה הלשון בעצמו מצינו בר' עקיבא דתניא לקמן הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו אם אין זורעין מהיכן הן אוספין א"ר עקיבא מכאן סמכו על הספיחים שאסורין בשביעית וחכמים אומרים אין ספיחים אסורים מן התורה אלא מדברי סופרים והשתא פריך כיון דממתני' משמע דהא דכתיב ענבי נזירך לא תבצור דוקא לעשות יין כדרך הבוצרים הוא דקא אסר אבל שלא כדרך הבוצרים שרי ומשו"ה תנן אין דורכין ענבים בגת וכו' וה"נ דריש ליה לקמן ובת"כ מהאי קרא א"כ היכי דריש מהכא בסיפרא את ספיח קצירך לא תבצור מכאן סמכו על הספיחים שיהו אסורים וכו' אדרבה מכאן למדנו דדוקא מלאכות קצירה כדרך הקוצרים הוא דאסר כגון לזרות ברחת וכו' ולדוש בפרות אבל לחבט בשבט ולנפח ביד שרי דומיא דהני דמתני':

אם אינו ענין לספיחי איסור. כגון תבואה וקטנית דנפקא לן מלא נאסוף:

תנהו ענין לספיחי היתר. כגון פירות האילן ליתנן באוצר לא יעשה מלאכה אלא בשינוי:

אם אינו ענין לספיחי איסור. מדה היא בתורה כדאמרינן אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה וכו' אף כל המצות כולן וכו' וברייתא מיחסרא היא וה"ק בקרא דלא נאסוף שמענו דסמכו על הספיחים שאסורים לגמרי ולא מפלגינן בהו בין כדרך הקוצרים לשלא כדרך הקוצרים ולאסמכתא לא אתא האי קרא לתבואה שנקטפת ולא לאותן שהן נקצרין אלא לפירות האילן הוא דאתא ודרשינן בהו כדרך קצירך ואמרינן לעיל בפ"ק דשייך קציר באילן ושפיר דרשינן כדרך קצירך לא תקצור שלא כדרך קצירך שרי וחוזר ודורש הך דרשא גופה מלא תבצור כדרך הבוצרים וקתני מכאן אמרו וכו' וקא אסר בין בתאנים בין בענבים בין בזיתים וא"ש השתא דאתחיל להזהיר בתאנים והוא עוסק בקרא דלא תבצור אלא דחוזר לקרא דלא תקצור ודרשינן ביה כדרך קציעות דקציר שייך באילן וכ"ת תרי קראי לאסור כדרך הקוצרים וכדרך הבוצרים ל"ל י"ל דאי כתב כדרך הקוצרים משום דלית בהו נסכים קמ"ל דאפילו יין אסיר כדרך הבוצרין ואי כתב בוצרים משום דאית ביה מצות יתרות לעניים עוללות ופאה ופרט ושכחה קמ"ל כדרך הקוצרים וקרי להו בפירות האילן דשביעית ספיחי היתר משום דפירות דאותה שנה הן כחושין כיון דאין חורשין ולא משקין אותן כדתנן לעיל וקרא הכי קאמר זכור שאין לך קציר אילן באותה שנה ואינך בעל הבית הוי מכאן למדו תאנים אין קוצין אותם וכולה מתני':

א"ר מנא לכך נצרכה וכו'. לעולם לספיחים דתבואה וקרא מידריש כפשטא דברייתא ועל לא נאסוף קאי ותרי קראי צריכי לר' עקיבא דאי כתב רחמנא ולא נאסוף את תבואתנו הוה אמינא ה"ק קרא הן לא נזרע ואם זרענו לא נאסוף אבל יצאו מאיליהן שרו ת"ל את ספיח קצירך לרבות אפילו יצאו מאיליהן באכילה אסירי ואי כתב קרא דספיח הוה אמינא כדרך הקוצרים הוא דלא תקצור הא שלא כדרך הקוצים שרי ת"ל לא נאסוף וכו' כלל לא נאסוף וכתב קצירך למעוטי גבוה לפירות האילן שיש היתר לקוצרן דשרי באכילה בשביעית והוי כאילו כתיב ואת ספיח ואת קצירך וכו':

תניא את ספיח וכו'. היינו ברייתא דאתו לתרוצה ר' הילא ור' מנא דלעיל דהיינו ההיא דת"כ שהבאתי:

מכאן סמכו על הספיחים. בפ' מקום שנהגו מייתי ההיא ברייתא דת"כ דתניא הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו א"ר עקיבא וכי אין זורעין מהיכן אוספין מכאן סמכו לספיחין שהן אסורין ופי' רש"י ז"ל דלאחר הביעור מיירי ר' עקיבא וכן פי' נמי במנחות וזמן הביעור משתרד רביעה שנייה ואילך שכלה לחיה שבשדה ור"י וריב"א ובעלי התוספ' חלקו עליו בזה וסוברין דאסור באכילה לר' עקיבא מיד והרמב"ם ז"ל סובר דאסירי באכילה מיד לרבנן מטעם עוברי עבירה וכתב על זה הראב"ד ז"ל בפי' ת"כ ומסתברא כמ"ד דאסורין לגמרי באכילה לר' עקיבא בכל השנה השביעית ואפילו קודם הביעור דזמן הביעור לא נזכר לר"ע אלא בפירות האילן דשרו באכילה אבל בספיחים דתבואה וקטנית וירקות לא וראיה לדבר מההיא שמעתא דפ"ק דמנחות דאמרינן התם מנחת העומר תוכיח שמותרת לגבוה ואסורה להדיוט אף אני אביא טרפה אע"פ שאסורה להדיוט תהא מותרת לגבוה מה למנחת העומר שכן מתרת חדש ומתרץ בשביעית כלומר שאינה מתרת כלום ופריך שביעית נמי שכן מתרת ספיחים ומשני כר' עקיבא דאמר ספיחים אסורים הילכך אינה מותרת כלום ושמע מינה לר' עקיבא ספיחים אסורים לגמרי, ומגופא דשמעתין דלקמן נמי שמעינן לה דכתיב הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו ותניא וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספים א"ר עקיבא מכאן סמכו על הספיחים שיהו אסורין וחכמים אומרים אין ספיחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים ד"א הן לא נזרע ולא נאסוף אמרת לנו אל תזרעו ומה אנו אוספין אין מכניסין לקיום אמרת לנו בערוהו מן הביעור ואילך מה אנו אוכלים והשתא אי אמרת בשלמא דלר' עקיבא אסור לגמרי קאמר ואפי' קודם הביעור היינו דקאמר ד"א הן לא נזרע וכו' דמפ' ליה להאי קרא אליבא דרבנן דהאי לא נאסוף בגדלין מאליהן ולקיום קאמר ומעיקרא מקשה דהעניים באין ונוטלין אותו ואינו מגיע להכניסו ולקיום ושוב מקשה מן הביעור ואילך וכו' ולעניים ועשירים קא מקשה דאסור באכילה לכלם לאחר ביעור קאמר אלא אי אמרת דר' עקיבא נמי לאחר ביעור קאמר והאי דבר אחר ע"כ ר' עקיבא קתני לה א"כ מאי ד"א מעיקרא נמי הכי דרשי' ליה ותו לא מידי. ותו אשכחן בשקלים ירושלמי פ' התרומה ר' חייא בר אדא בעא קומי ר' מני ולא נמצא קומץ על שיירים שאין נאכלין פי' על משנת שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה והיינו כדי שלא יתבטל העומר אותה שנה קא מקשה דהא קיי"ל דקומץ על שיירים שאינן נאכלין מנחה פסולה וש"מ דספיחים בשביעית אסורים לגמרי ותריץ לה עשאוה כחמשה דברי' שהן באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה עכ"ד, ועוד נראה לי דמתני' הויא תיובתיה דתנן לקמן בפ' הפיגם ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו בהן עוברי עבירה ואי ס"ד דאיסור ספיחים אחר הביעור קאמר הא ספיחי חרדל נמי אחר הביעור אסירי דלא גרע מחציר ועוד מאי שייך טעמא דעוברי עבירה אלא משמע דאי נחשדו דאסורין לגמרי באכילה מטעם עוברי עבירה ואפילו קודם הביעור קאמר, וכן דעת הר"ז ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהילכותיו ואין להרהר עליו דמוכרח הוא לפ' כן:

מן השמור בארץ אי אתה בוצר. דכתיב ואת ענבי נזירך לא תבצור ופי' רש"י ז"ל ענבים שהנזרת והפרשת מן בני אדם ולא הפקרתם לא תבצרם אינך בוצר אלא מן המופקר ע"כ.

ופסק ר"ת בפ' לולב הגזול דאם שמר אדם כרמו ולא הפקירו דהפירות אסורים באכילה וכן פי' רבותיו של רש"י ז"ל פ' בתרא דיבמות אההיא דפירות של עזיקה הם והקשו עליו הסברא דלא אסיר בהך ברייתא מן המשומר אלא בבצירה כדרך הבוצרים אבל ע"י שינוי שרי כדקתני סיפא מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותם במוקצה וכו' ועוד דהתם משמע דלא אסיר מן המשומר אפילו בכחצי איסר אלא לפי שמוסר דמי שביעית לחשוד אבל פירות מיהא לאכילה שרו ועוד דתנן בשקלים פ' התרומה שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה והוו הנהו ספיחים דשומרים להקרבת העומר ושתי הלחם ואמאי קרי כאן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולכך הסכים הרמב"ן ז"ל ואמר דאינו אלא עובר על עשה אבל אין הפירות נאסרין אלא שהעושה כן אסור למסור בידו מעות של שביעית ואפילו פחות מכאיסר שלא להחזיק ידיו וקא עבר אלפני עור לא תתן מכשול וכי אמרי' הכא מן השמור אי אתה בוצר אסיפא סמיך לא תבצור כדרך הבוצרים ופירושה מדלא כתיב ענבי הנזיר לא תבצור וכתיב נזיריך למדרש לא תבצור אותם כדרך נזיר שלך אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים וכמנהג שהם נוהגים שאין להם הכנות ושעתן בהול להם כך תנהוג בהם ולא כבעל הבית והעניים נוהגין לדורכן בעריבה וכו'. עוד כתב הרב ז"ל וקתני התם והיתה שבת לכם לאכלה מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור מכאן אמרו שדה שנטייבה בש"א אין אוכלין פירותיה בשביעית וב"ה אומרים אוכלין כלומר כיון שאמרה לנו התורה שיהא השבות לנו לאכלה ולא השמור אמרו ב"ש שיהא הפירות עצמן נאסרים וב"ה סוברים שאין הפירות נאסרין שלא בא הכתוב אלא לאסור לנו שלא נשמור כדי שיהא לנו מן השבות ע"כ וקצרתיו:

ונראה לי להעמיד דברי הראשונים ז"ל והכא ובת"כ תרי קראי דריש דמעיקרא דריש נזירך לא תבצור דהיינו שמור ומפ' לך לא תבצור כלל אלא מן המופקר והדר דריש ענבי לא תבצור כלומר וענבי מופקר עצמו לא תבצור כעין בציר והוי כאילו כתיב ואת ענבי ואת נזיריך לא תבצור וכיון שהנזרת אותם מבני אדם בין אם לא עבר ובצרן וכ"ש עבר ובצרן פשיטא דאסירי באכילה מקרא דדרשינן התם שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור פי' שצריך לבטל רשותו ממנו ולהפקירו ולהוציאו מבית והיינו כביטול דחמץ כדמוכח התם דביטול מטעם הפקר נגעו ביה דמייתי ההיא ברייתא דסיפי תאנים וכו' ודרשא דלא תבצור כעין בציר דרשא גמורה הויא דאי לענין נזיריך לא תאכל מיבעי ליה כדתניא ואי אתה אוכל וה"ק מן השמור בארץ אי אתה בוצר ואוכל אבל אתה בוצר ואוכל מן המופקר ואע"ג דהא איצטריך למאי דדרשינן לעיל לאכלה ולא לסחורה הכא משבת דרשינן והתם מלאכלה דרשינן ועוד דטובא אכילות כתיבי בשביעית ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה ומה שכתב הרמב"ן ז"ל דב"ש למדו מהכא דהפירות עצמן אסורים וב"ה פליגי עלייהו איני מבין דבריו דהא דרשא דאי אתה אוכל מן השמור לכ"ע היא וכן כתבה רש"י ז"ל בפירושיו. ומה שאמרו בת"כ מכאן אמרו שדה שנטייבה ה"פ ב"ש רצו ללמוד מכאן כיון שאמרה תורה דמאן דעבר אעשה דתשמטנה שלא ביטל רשותו מהם דפירותיה אסורין באכילה ה"נ מאן דעבר אעשה דשנת שבתון יהיה לארץ וחרש בשביעית דהיינו פי' נטייבה כדאמרי' לעיל ואפילו הפקיר פירותיה אסורים באכילה וב"ה סברי דאין ללמוד זו מזו # כיון שהפקירן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדפרישנא לעיל בפ' בראשונה ושריותא דמתני' לא מיירי בפירות שעשה בהם עבירה ששמרן דלאו ברשיעי עסקינן דאדרבה בשאינן שמורים הוא דמהני שינוי בהם והראב"ד ז"ל פי' דקאי מכאן אמרו אב"ה דר' יהודה וקושיא דשומרי ספיחים אינה קושיא כלל דהא תיקשי לן נמי דהא נותן הקומץ לגבי מזבח ולאכלה ולא לשריפה ולר' עקיבא כ"ש דקשיא דהא איסור ספיחים דאורייתא היא וזו של כת קודמין היא ותירצו לדורותיכם כתיב וכך גזר המקום כדאמרי' בפ' כל קרבנות הציבור ובשקלים פ' התרומה פרכינן ולא נמצא קומץ על שיירים שאינן נאכלין וקי"ל כר' יהושע דאמר נטמאו שייריה או אבדו פסולה ומשני נעשה כחמשה דברים שבאין בטומאה כדאיתא התם והקושיא דהקשו דמשמע בסיפא דברייתא דאינון אסור אלא ע"י שינו אינו כן דהא מילי מילי קתני בה ורישא דקתני בה מכאן סמכו על הספיחים שיהו אסורים בשביעית ר' עקיבא היא דסתם ת"ף אליביה ומשו"ה לא דריש דינא דמתני' אלא מקרא דעינבי נזירך אבל לרבנן פשיטא דדרשינן לא תקצור כדרך קצירך אלא בשינו ונזירך לדרשא דאינך בוצר אלא וכו' והדר דריש ואת ענבי לא תבצור כדרך הבצרים ומשום דספיחי תבואה אסורין לכ"ע לר מדרבנן ולמר # [מדאורייתא] לא תני במתני' שינוי אלא בפירות האילן וברייתא דלולב הגזול דלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן השמור אפילו בכאיסר אסור כבר פירשה הרמב"ם ז"ל דה"ק בד"א דמוסרין לו מדמי שביעית עד מזון ג' סעודות כשמוכר דברים שאין כיוצא בהן נשמר כגון פיגם וירבוזין וכיוצא בהן אבל כשמוכר דברים שדרכן לשמרן כגון תאנים וענבים ותמרים אסור לקנות ממנו אפי' כ"ש דחיישינן שמא רשע הוא ובעלילה בא למכרן על יד על יד ופירות הרבה יש לו ולא ישמור בהן דיני שביעית ולא שייך הכא משום כדי חייו דמוכר אלא כשמוכר דברים שאין כיוצא בהן נשמר דיד כל אדם שוין בהן כן נ"ל ליישב דברי הראשונים ז"ל רבותיו של רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל ור"ת ז"ל דמפיהם אנו חיים וכן מצאתי להראב"ד ז"ל שפי' כן בת"כ בהך ברייתא וז"ל נ"ל שאין זה המדרש נדרש מזה הפסוק שהרי אנו דורשין בסמוך לא תבצור כדרך הבוצרים וכו' וא"כ נאמר כי מן השמור אסור לבצור כדרך הבוצרים אבל מן המופקר כדרך הבוצרים בוצר והא אמרינן עלה מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה וכו' לכך נ"ל דמילתא בעלמא קאמר וה"פ הכי קי"ל מן השבות בארץ אתה בוצר ואי אתה בוצר מן השמור הילכך הא דאמר רחמנא לא תבצור ולא קאמר לא תלקט דמשמע לא תבצור כדרך הבוצרים הא שלא כדרך הבוצרים מותר מן המובקר הוא דקאמר ולא מן השמור כי מן השמור בכל ענין הוא דאסור עכ"ד, ולעיל פירשתיה לעניות דעתי כהוגן:

רבותינו התירו לעשות בקוטבי. מפ' בתוספתא ר' גמליאל ובית דינו והיינו בנו של ר':

ולעשות בקוטבי כרבנן. והיינו ר' גמליאל ובית דינו: