פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה ז:ה:ו

אין נטע רבעי בשביעית. דס"ל לב"ש אליבא דרבי דהרי הוא כמ"ש לגמרי בין לקולא בין לחומרא דבזמן שזה נוהג זה נוהג וב"ה סברי לחומרא הוא דגמרינן כגון לגבי מחיצה ופדיון וביעור וחומש ואסור לאונן הוא דגמרינן דחומרא הוי ולקולא לא גמרינן:

מעתה אל יהי לו קדושה בשנה שביעית. לא יהי צריך לא פדיון ולא מחיצה כלל לב"ש וכי תימא הכי נמי והא לא נחלקו ב"ש וב"ה אלא בחומש וביעור אבל בפדיון ומחיצה מודו:

קדושתו מאליו למדו. לגבי האי קדושה דבעי מחיצה הוא ותפסתו לא צריך למילף בגזירה שוה ממ"ש דמקרא מלא כתיב בגופיה קדש הלולים הרי הוא כקדש שקורין עליו הלל דהיינו בכורים שקורין עליהם הלל בתנופתם דטעונין מחיצה וכן הדבר הנתפס תחתיו הרי הוא כמדרגת הקדש דטעון מחיצה ואע"ג דבכורים לית להו פדיון כיון דרחמנא אפיק הלול וחילול בדיבור אחד כדאמר לקמן דריש ביה נמי דהנתפס תחתיו הרי הוא כקדש כדדרשינן בפ' מי שמתו גבי זכור ושמור דנשים חייבות בקידוש היום וכו':

ויהא מותר לאונן. באותה שנה של שביעית דלית בה מ"ש ויהא נטע רבעי קל דיהא מותר לאונן:

תני מגיד שהוא אסור לאונן. לא ידענא מהי קרא ממעט ליה ושמא מהלולים גופיה דאין הלולים אלא לשון שמחה וכן כתיב באבימלך בספר שופטים ויעשו הלולים ותרגום יונתן ועבדו חנגין ובלשון ארמי דקרו ליה מחמת הילולא:

ויהא חייב בביעור. כיון דמודו ב"ש דבשנה שביעית יש בו קדושה מטעם דכתיב ביה קדש הלולים ודרשינן כקדש שקורין וכו' א"כ יהא חייב כבכורים בביעור דבכורים טעונין ביעור:

ומשני בגין דר' שמעון פוטר מן הביעור. גבי בכורים כדתנן פ"ב דבכורים ואע"ג דקדושים הן לענין מחיצה ואיך הכי נמי נטע רבעי לב"ש אע"ג דבעי מחיצה ואסור לאונן לא בעי ביעור:

ויפדה במחובר לקרקע. כיון דב"ש סברי בשביעית דקדושת מחיצה ואיסור אונן דרמי עליה היינו מטעם קדש הלולים ולא מטעם גזירה שוה דמ"ש אם כן אע"ג דבכורים לית להו פדיון במחובר בהא לא ילפינן מבכורים דבכורים לית בהו פדיון נמי בתלוש ונטע רבעי יש לו וכיון דאין להם לב"ש מלמד בשנת ז' לענין לפסול פדיון שלו במחובר לא מבכורים ולא ממ"ש אם כן נטע רבעי נימא דמצי עביד ביה חילול בשביעית כשהוא במחובר ותפיסתו נמי להתפיס קדושתו במחובר אחר וכי תימא ה"נ אלמה תניא בתוספתא דמ"ש כרם רבעי ב"ש וכו' הכל מודים שאין פודין אותו במחובר ובהדיא מוכח התם דאפילו בשביעית נמי אסור ובשלמא לב"ה אתי שפיר דכיון דילפינן ממ"ש לחומרא מה פדיון מ"ש אינו במחובר דאין מעשר במחובר כדאמר בפ' האומר בקידושין אף פדיון רבעי אינו במחובר אלא לב"ש דבשביעית לא גמרי מאי טעמייהו והקשה הרשב"א ז"ל דבמרובה אסיקנא אימא כל המתלקט ופי' רש"י ז"ל כל שעתידים ללקוט והיינו דפריק ליה בעודו מחובר כיון דעתידים ללקוט כדאיתא התם ונ"ל דאין כאן קושיא דשעת הדחק שאני ותנאי שאני ובידו שאני דלאצולי עניים מעבירה שגוזלים ואוכלים בלא פדיון הוא דעביד דכשבא ליד הגזלן לא מצי פריק דהא אינו ברשותו ולהכי כיון דידע שמתקיים התנאי דלקטי ודאי מתנה שיחול הפדיון במחובר שעה אחת קודם שילקטו וכיון דבידו הוא לתלשו ולהניחו על הגדר לאו מחוסר מעשה חשיב ואפילו גבי מעשר נמי מהני כהאי גוונא דגרסינן בפ' האומר דקידושין יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת פירות ערוגה זו מחוברת יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו דברוו קיימים ומפ' התם טעמא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ופי' רש"י ז"ל הואיל ובידו לתלוש ולהפריש וכדפרישית והדחק גורם לו להתנות דרגע אחת קודם תלישה פריק ליה ואין שעת הדחק ראיה וההיא שעתא כתלוש דמי דבידו לתלשו וכדפרישית ולא משני והוה מצי לשנויי לב"ש דטעמא דבזמן זה אין פודין אותו במחובר דכיון דבשאר שני שבוע לא מצי פריק דהא גמרינן גזירה שוה דקדש קדש לא פלגינן שביעית משאר שנים:

רשב"ג אומר כולה שני אין לו חומש וכו'. דס"ל לרשב"ג דכלל כלל לא גמרי ב"ש קדש קדש ממעשר שני כדמפ' ואזיל והכי פירשו בגמ' דילן פ' האיש מקדש כפי' רשב"ג:

לא מתמנעי רבנן מלמדרש בין ה"י לחי"ת. וחשיב כאילו כתובה חלולים והיינו דרשה דריש כיצד מברכין דאמרינן אחליה והדר אכליה ואע"ג דכתיב בהדיא ואיש אחר יחללנו מ"מ צריכי תרוייהו דהלולים אצטריך למדרש פרי אתה מחלל ואי אתה מחלל סמדר כדאיתא פ"ק דערלה וקרא דיחללנו איצטריך לאשמועינן דאיש אחר יחללנו ואע"ג דאינו בעליו:

פרט לנטע רבעי שאין חייבין בעליו חומש. כלומר היינו טעמא דב"ש דהא ממעשרו כתיב חומש הוא דקא ממעט אבל פדיון בעי:

שתי גאולות הן. דכתיב ואם גאל יגאל לרבות נטע רבעי וכי איתקש לפדיון איתקוש ולא לענין חומש וב"ה סברי אף לענין חומש ומשמעות דורשין איכא בינייהו מר דריש ליה מהלולים ומר דריש ליה ממעשרו דמשמע דממעט ברבעי חומש ופדיון בעי ומר דריש ליה מגאל יגאל:

תמן תנינן. בפ' התורם קישות:

אין לנכרי כרם רבעי. בתוספתא מפ' דבסוריא מיירי דתניא התם פ"ב ר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא וחכ"א יש לו ובסמוך מייתי לה ולכאורה משמע לפי גרסת הספרים דר' אלעזר אשמועינן דשני דברים חסרו במשנה חדא סוריא ועוד דנכרי לאו דוקא אלא אפילו בישראל נמי דכל עיקר אין בה כרם רבעי ואין בה קדושה כלל אותה שנה ואפילו לפדיון ואונן ומחיצה ולאו לענין חומש וביעור מיתנייא בלחוד ואע"ג דנהיגי בה מעשרות היינו מדרבנן אבל רבעי אפילו מדרבנן לא ואע"ג דנהגה בה ערלה מדאורייתא דהא ע"כ הכי ס"ל להנך אמוראי דאמרינן בסמוך ר' יהודה סבר לא למדו נטע רבעי אלא ממ"ש וכמא דתימא אין מ"ש בסוריא דכוותיה נמי אין נטע רבעי בסוריא משמע משום דגמר קדש קדש הוא דהיכא דנהוג מ"ש נהוג רבעי הא לאו הכי הוה מיחייב מן התורה אלמא דאית ערלה בסוריא מן התורה דאי אין בה ערלה מהיכן רבעי וסברי הנך אמוראי דכי תנן בקידושין והערלה הלכה היינו הלכה למשה מסיני כדס"ל התם לר' יוחנן ור' יוחנן מרא דהאי תלמודא הוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בראש ספר מדע וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דהך סוגיא סבר כר' יוחנן דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני ואפילו הכי אין בה קדושה כלל לגבי רבעי:

ר' יהודה כב"ש. אתא לפרושי דר' יהודה דאמר דאין בסוריא נטע רבעי מטעמא דגמר קדש קדש הוי ואפילו לישראל נמי אין בה רבעי והאי דקתני נכרי להודיעך כחן דרבנן דאפילו בנכרי נמי אסרי:

כב"ש על דעתיה דרבי. דכי היכי דרבי אשמעינן דמקלי ב"ש בזמן מטעם דגמרי נמי קדש קדש לקולא הכי נמי מקלינן נמי לדידהו במקום מטעם דגמרי נמי קדש קדש לקולא דאלו לרשב"ג אין להתיר בסוריא רבעי דלא אשכחן דב"ש גמרי קולא מקדש קדש וכיון דנהגא בה ערלה נהיג בה נמי רבעי וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל שסובר כדפרישית שהן דברים כפשטן שאין מ"ש בסוריא כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן ואפילו בישראל שכן כתב בסוף פ"א דהלכות מ"ש מ"ש הואיל וטעון הבאת מקום ואין מביאין אותו מח"ל לפיכך לא חייב מ"ש בסוריא ע"כ ואי אפשר לקיים פירוש זה מכמה קושיות חדא דפליגי תנאי בספ"ק דע"ז גבי סוריא אי כיבוש יחיד שמיה כיבוש או לא ע"כ לא פליגי אלא אי מעשרות דילה דאורייתא או דרבנן אבל שיהא בה שום פיטור מעשר ליכא למ"ד ועוד דתניא בפ"ק דגיטין בשלשה דברים שוותה סוריא לארץ ישראל למעשרות ולשביעית וכו' ומוקי לה מטעם שוותה כמ"ד שמיה כיבוש ולדידיה הא לא שוותה שהרי פטורה ממ"ש ועוד דאמרינן בפ' העוקר בהדיא דפלוגתא דר' עקיבא ורבנן הויא בין בסוריא בין בהקדש בין בהבקר וסברי רבנן דאע"ג דישראל הלוקח מן הגוי בה בתר שליש פטור אפ"ה מדרבנן מיחייבי התוספות לפי חשבון ומודים חכמים לר"ע דמכל מקום המעשרות כפי סדר השנים שנה של שני שני ושנה של עני עני ע"כ לכן נראה דמן התורה הוא דאמר הכא דאין מ"ש בה ואע"ג דמה שבאנו ללמוד דאין נטע רבעי בסוריא היינו אפילו מדרבנן ואפילו נטע ישראל דהכי משמע לישנא דכל עיקר לא קשיא דלא מצינו תקנות מדרבנן בנטע רבעי דערלה בסוריא מן התורה הויא כדלעיל וכן דעת הראב"ד ז"ל שכתב ונ"ל מה שאמרו שאין מ"ש בסוריא מן התורה הויא כדלעיל שאין מ"ש בסוריא מן התורה הוא דאמרי ואם גזרו עליה מעשרות לא גזרו עליה נטע רבעי ע"כ ופי' זה דחוק לכך נ"ל נכון דמעיקרא ר' אלעזר לא מחדש אלא סוריא אבל נכרי כיון דקתני לה במתני' לא איצטריך ליה למימר אבל פשיטא והכי מוכח סוף שמעתין דבנכרי ובסוריא מוקמי לה דבנכרי הוא דמיירי ור' יהודה הכי קאמר אע"ג דרבעי נמשך מערלה לא תימא כיון דערלה [נהגא] בשל גוי כדתנן פ"ק דערלה הכא נמי רבעי נהיג בשל גוי לימא דרבעי יליף ממ"ש וכי היכי דמ"ש בגוי אין בסוריא דהא אין מעשר אלא דמטי לשליש וקיימא לן דשליש ביד גוי אע"ג דשוב ישראל לקחה פטור ואפילו התוספות נמי פטור דסתם לן תנא כר"ע וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא פ"א דתרומות וכיון דאין מ"ש ביד גוי בסוריא הכי נמי אין נטע רבעי ביד גוי בסוריא דסבר כרבי דאמר בין לקולא בין לחומרא גמרי ב"ש קדש קדש והנהו ברייתות דאמרי דשוה לארץ ישראל ומ"ש יש בה היינו כי הביאה שליש הראשון ביד ישראל כב"ה דלחומרא גמרינן ולא לקולא ור"ע דפ' העוקר מצי קאי כרבנן דהכא דסברי דאע"ג דמעשר אין לו יש לו נטע רבעי תדע דבארץ גופה ס"ל לרבנן דיש ערלה ורבעי בשל גוים כדאיתא בפ"ק דרבויא דכל עץ אכולה פרשתא קאי אע"ג דמעשרות אם נגמרה מלאכתן ביד גוי אין בה וטעמא דלא גמרי ממ"ש קדש קדש אלא לחומרא ולא לקולא ולישנא דנקטינן בשביעית אין מ"ש בשביעית נקטי נמי בסוריא אין מ"ש בסוריא אבל כולהו מעשרות אמרו והא דקאמר כל עיקר בשום שנה מן השנים הוא דקאמר לא בא"י דאין פיטור רבעי אלא בשביעית או בסוריא ביד הגוי בשום שנה מן השנים ושוב מצאתי בדברי הרשב"א ז"ל דגרים בר' אלעזר נמי אין לנכרי בסוריא כרם רבעי כל עיקר כנ"ל:

א"ל חמי מה אמרה וכו'. מהדר ליה ר' זירא לרב ביבי דייקא היכי תנן מתני' מי לא תנן:

אין לו חומש ואין לו ביעור. ומשמע דמודו ב"ש דבשביעית גופה קדושה יש לו כגון מחיצות ואסור לאונן ותפיסתו דבעי מחיצות ובעי פדיון ואין פודין במחובר כדלעיל הכי נמי סוריא אע"ג דמעשרות לא נהיגי בה ביד גוי הרבעי יהא נוהג בו קדושה דבשביעית גופה אית ביה קדושה ומעשר אין בה ר' אלעזר קאמר ולדידך אי ר' יהודה סבר כב"ש דמתני' היכי קאמר כל עיקר אין לו ומדאקשי ליה ר' זירא לר' ביבי מדיוקא דמתני' ולא מקשי ליה בפשיטות דקתני ועניים פודין לעצמן משמע דלא גרסינן ליה במתני':

ה"ג בכל הספרים תניא ר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. ולסיועי לר' אלעזר מייתי לה: