פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה ו:ז:ג

תמן תנינן. בפ' הכונס:

והיו בו כלים טמונין. תוך הגדיש דלאו אורחייהו למהוי תוך הגדיש דדמי לאונס:

אינו משלם אלא גדיש חטים או שעורים. כנגדן:

בשדה פרט לטמון. וקצירך לא מייתר ליה כי היכי דנימא דקצירך נמי משמע בגלוי ואין מיעוט אחר מיעוט וכו' דאיצטריך לדרשה דלעיל עומר שסביבותיו קציר א"נ להא דדריש לעיל בפ' גדיש עומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית אינו שכחה דכתיב קצירך ושכחת וכו':

תמן כתיב וכו'. בפ' הכונס גרסינן ליה ר' יהודה דריש הכא אלא גדיש דחייב בתשלומין ממשמע שנאמר קמה אע"ג דהיא נמוכה ולפעמים לחה ואינה מוכנה ללהטה האש וכל שכן דגדיש בכלל דגבוה הוא ומוכן להזיקו האש:

קצירך. כלל מלשון קציר הוא דדריש:

נמצא. ההרוג:

טמון בגל. גל של אבנים ונפקא לן מבאדמה ולא טמון:

נימא מתני'. דיליף פרט לטמון רבי יהודה היא:

ושכחת עומר בשדה. לר' יהודה משמע בשדה על פני השדה ולרבנן משמע בשדה בתוך השדה:

התם מעניניה דקרא. צריכין למידרש:

והכא מעניניה דקרא. תדרוש ליה גבי חלל כתיב כי ימצא חלל כל היכא דמשתכח ואפילו טמון דהכי דרשי לא ימצא דחמץ הלכך על כרחין כי אתא באדמה למעוטי טמון אתא ותדרוש ביה על פני האדמה דאי לרבויי לא איצטריך:

אף שכחה בגלוי. דהא מימעיט טמון ממשמעותא אי לאו דהדר רבייה לשכחת קמה שאם שכח זוית אחת לקצור קאי עלה בלא תשוב לקחתו והכי משמע ושכחת עומר או ושכחת שדה:

נפקא ליה מבשדך. ושכחת קרי ביה ששכח קצת שדהו:

שצפו עומרים לתוך שדה חברו. שנשבה הרוח והרימה את העומרים מן הארץ והציפתן לתוך שדה חברו ושכחן כסבור שאינן שלו ונפקא לן מבשדך ולא בשדה חברך דלא הוו שכחה:

ורבנן. מיעוטא דשדה חברו נפקא להו מדהוה ליה למיכתב כי תקצור קצירך בשדה ושכחת וכתב בשדך שמע מינה שדה דידך בעינן: