פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה ו:ז:א

לשחת. להאכיל לבהמתו ואפילו הביאה שליש אין בה שכחה דאינה באה לידי עימור ועומר כתיב:

או לאלומה. לאסור בשבליה העומרים אין בה שכחה דכיון דאינה חשובה לאוכל כי אם לשימוש אין כאן גמר מלאכה כדתנן לעיל לעומרים:

וכן באגודי השום. שדה של שומין ובצלים שהניחן כדי לאגוד בהן שומין ובצלים ושכח בהן נמי לא הוי שכחה וקא משמע לן משום דסלקא דעתך דתבלין לקדרה הוו ולא בעי גורן קמ"ל:

וכן באגודת השום והבצלים. לפעמים זורעי השומין בשעת עקירתן עושין מהן אגודות גדולות להקל מעליהן הקיבוץ להוליכן למקום הגורן וליבשן ואח"כ חוזרין ומחלקין אותן לכריכות קטנות כדי המשקל הידוע להן ומוליכין לשוק למכור או לבית להתקיים ואם שכח אגודה גדולה מהם שסופו לחזור לחלקה ולאגוד ממנה כריכות קטנות אין להן שכחה כדאמרינן לעיל מה קציר שאין אחריו קציר אף עימור שאין אחריו עימור והכי משמע בתוספתא:

כל הטמונים בארץ. שדרכן להיות אוכל שלהן טמון בארץ כגון שום ובצלים שראשיהן הנאכלין טמונין בארץ ולוף נמי טמון האוכל שלו בארץ ויש בו שני מינין פקח ושוטה של גנה ושל יער של יער עליו רחבין יותר ונקרא שוטה שאין לו סדר שנראה רענן ודשן והוא מר כלענה כדמשמע בשביעית והפקר הוא ואין בו לא שכחה ולא פאה והכא בפקח הוא דמיירי שהוא מתוק:

לוף. הוא קולקס בערבי ויש לו ביצים סבוב השורש כמו ביצי זכר:

אין להן שכחה. קסבר ר' יהודה דלית בטמון שכחה דדריש בברייתא לקמן בשדה פרט לטמון ורבנן סברי דאית ליה שכחה ופלוגתייהו מפ' בגמ':