פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה א:א:יא

אדם טופל בהמות לבהמה. בפ"ק דחגיגה בירושלמי נפקא לן מקראי דטופלין מעות חולין בהדי מעות מעשר בשלמי חגיגה ונפיק והכי איתא התם ומניין שהוא טופל למעשר א"ר יוסי בר חנינא נאמר כאן מסת ונאמר להלן כי לא תוכל שאתו מה שאתו האמור להלן מעשר אף כאן מעשר אמר ר"א נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן מעשר אף כאן מעשר:

טופל. לשון חבור כלומר דאע"ג דקי"ל דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין הכא מצי למטפל מעות מעשר שני בהדי מעות חולין ונפיק השתא פליגי ר' חזקיה ור' יוחנן כדמפ' לקמן היכא דאפריש סתם עשר בהמות לשלמי חגיגה ולא פירש דכלהו בעי לאקרובינהו ביום טוב ראשון והו"ל שהות לאקרובינהו בראשון והוו ליה אוכלין ולא אקרבינהו וקאמר ריש לקיש משמיה דחזקיה אדם טופל בהמה לבהמה דס"ל דשפיר טפי יציאת ידי חובתו מן החולין כשמביא בהמה שלמה מן החולין ובהמות אחרות ממעות מעשר שני וכיון דדרך לטפול בהמה לבהמה ובהדי בהמות דראשון שייכאן אי מקריב להו בראשון אין ואי לא לא דדמו לנדרים ונדבות ולא דחו יו"ט האחרון ור' יוחנן סבר דאדרבה דדרך הוא לטפול מעות למעות שחולין יהו מעורבין עם כל אכילותיו הלכך כשיש מעות חולין עם מעות מ"ש בכל בהמה ובהמה אע"ג דלא אקריב להו בראשון מצי לאקרובינהו באחרון דהא כי אקריב להו בראשון נמי לא שייכאן בהדי קמייתא דאין טופלין בהמה לבהמה וכל חדא וחדא באנפי נפשה קיימא דמעות למעות הוא דטופלין:

היכי עבידא. כלומר מאי בינייהו דכיון דכלהו מודו דטופלין מה לי הכי ומה לי הכי ובמאי פליגי ומפ' דבהכי פליגי:

היו לפניו עשר בהמות. לשלמי חגיגה לחזקיה קנה א' או ב' מהן בשתי מעות כסף חולין והשאר כולן ממעות מ"ש ולר' יוחנן נתן בדמי כל אחד ואחד שתי מעות כסף חולין והשאר טפלה דמ"ש והותיר שלא הקריב אלא חמש ביו"ט ראשון והיו לו שהות להקריבן:

מהו שידחו ליום טוב האחרון. מי אמרינן הואיל והללו תחלת הפרשתו לחגיגה היתה מותר להקריבן ביו"ט האחרון ולא מיחזי כנדרים ונדבות או דילמא מיחזי ואסור בהא הוא דפליגי ר' יוחנן וחזקיה דלחזקיה לא ידחו ולר' יוחנן ידחו:

ר' קריצפא אמר וכו'. בא לומר דבהדיא קבל מרבו דפליגי בהכי אלא דלא מתפרש כל חד בסברא דיליה אלא כך קבל חד אמר דוחה אותו ליו"ט האחרון וחד אמר אינו דוחה אותו ליו"ט האחרון ור' זעירא קא מסיים מילתייהו כדמפ' ואזיל:

ר' יוחנן דאמר אדם טופל מעות למעות. קאמר דוחה כדפרישנא לעיל דהא אי קרבי בראשון נמי לאו משום דשייכאן אהדדי בהדי קמייתי הוא דשרי דאין טופלין בהמה עם בהמה אלא דוקא טופלין מעות למעות ושמם עליהן וכיון דמעות חולין איכא בכולהו ואי בעי מצי לדחויינהו ושלמי חגיגה מיקרו:

וריש לקיש דו אמר אדם טופל בהמה לבהמה. דוקא הלכך אי קרבי בראשון שפיר דמחזי טפלה אבל אי עבר יו"ט ראשון בטיל לה טפלה ומחזו כנדרים ונדבות ולא ידחו ליו"ט האחרון:

ר"ש בר ווא בש"ר יוחנן וכו'. כלומר איתמר נמי כר' זעירא דר' יוחנן הוא דס"ל דדחי ליו"ט האחרון דאמר ר"ש וכו' משום ר' יוחנן לעולם מוסיף והולך ודוחה אותם ליו"ט האחרון דטפלות לחגיגת שלמי יו"ט הראשון נינהו עד שיאמר אין בדעתי להוסיף עוד כן נ"ל פי' שמועה זו והא דפרישית לה בסתם דהא אמרינן לה בסיפא דשמעתין עד שיאמר אין בדעתי להוסיף משמע דמיירי דלא פירש כמה בהמות רוצה לחגיגת יו"ט הראשון אלא בדעתו הדבר תלוי והא דפרישית לה בדאיכא שהות פליגי משום דאשכחן בגמ' דילן דר"ל (ב) (אמר הפריש י' בהמות לחגיגתו הקריב ה' ביו"ט ראשון חוזר ומקריב ה' ביו"ט שני) ר' יוחנן אסר ולא דחו יו"ט ומתמהים עלה היכי דמי אי לימא דליכא שהות לימא האי דלא אקרבינהו דליכא שהות ביום ומדמתמהינן הכי ש"מ דליכא מאן דאסר וה"נ מתמהינן גבי אי לית ליה אוכלין כדאיתא התם אלא שקשה לי דהתם מסקינן דר' יוחנן מודי דאסור אי אית ניה שהות ואית ליה אוכלים ובסתם שלו פי' והכא שרי לה ר' יוחנן ואפשר ששוב חזר בו ר' יוחנן וסבר דאפילו אית מעות חולין בכל חדא וחדא כיון שלא גמר היום ולא רצה להפריש יותר שיורי שיירינהו ולא דחי יו"ט. ולענין הלכה גבי מעה כסף ושתי כסף פסק הרמב"ם כר' אושעיא דהא רבו דר' יוחנן הוא וגבי פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן נקטינן כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא ובדאיכא שהות ולא אקרביה אין דיחה כתלמודא דידן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות חגיגה וחולק חובתו לשתי בהמות והא דפרישית דשריא לטפול דוקא גבי שלמי חגיגה דנאכלין דאילו גבי עולת ראייה לא שריא אלא מן החולין לחוד דמעות מ"ש אין נתנין אלא לאכילה ובספרי ממעטינן עולה בפרשת מ"ש בג"ש כדאיתא התם: