פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ערלה א:ג:טו

מאי כדון. כלומר במאי קא מפלגי:

ומסיק דשניהן למידין מאיל נזיר. כלומר מזרוע המורם מאיל נזיר דהוא נותן לכהן ואסור לזרים כדתנן באיזהו מקומן שהמורם נאכל לכהנים ואית ביה חיוב מיתה לזרים ואיל כולו כולו נאכל לבעלים כדתנן התודה ואיל נזיר וכו' ונאכלין לכל אדם וכו' דהא שלמים הוא:

אתה מוציא העצמות מן הזרוע. ומפ' בפ' גיד הנשה ומשערינן בשר בהדי בשר דעצם לא בעית לשיעוריה דהא לא פליט טעמיה מיניה וכי משערת בשר הזרוע בהדי בשר דאיל איכא מאה והכא פליג דפריך בסמוך כשם שאתה מוציא את העצמות מן הזרוע כך מוציאים מן האיל בתמיה:

ומשני לית יכיל וכו'. כדמפ' דטינופת של חולין מצטרפת עם החולין:

קלפי איסור מצטרפין להתיר. גבי ביצה טמאה אי טרפה קאי וקאמר דמצטרפין עם ההיתר לבטל הבלוע טעם (ההיתר [נ"ל דצ"ל האיסור]) ובפ' בצל בתר בתרומות איתא. ונמצינו למדין בין למ"ד בס' בין למ"ד במאה העצמות והקפלוטין של היתר מצטרפין בשל היתר לבטל האיסור דאין מצטרפין לאסור ועצמות והקלפין של איסור נמי למ"ד במאה מצטרפין לבטל האיסור וכ"ש דאין מצטרפין לאיסור אבל למ"ד בס' משמע דעצמות הזרוע היו מצטרפין לאסור אי לאו משום דאיכא ס' כן משמע הכא ובפ' גיד הנשה. ונוכל לומר דההוא דגיד הנשה דאמר בהדי בשר דאיל לאו דוקא דאיידי דנקט בשר בזרוע נקט נמי בשר באיל. וכבר האריך בזה רבינו שמשון ז"ל בפ' בצל במס' תרומות: