פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות ד:ב:א

תינוקות שטמנו תאנים. בשדה או בגינה לאכילת שבת:

למוצאי שבת לא יאכלו. אביהן או קרוביהן שהן גדולים ואפילו בגינה בלא ראיית פני הבית ולא ראיית פני החצר וטעמא מפ' בפ' המביא כדי יין דכתיב וקראת לשבת עונג כיון דאיקרי אכילה דידה עונג קבעה שאין בה עוד שם עראי וכיון דנחית בהו איסור עראי שעה א' דהיינו בשבת תו לא פקע. והא דנקט תינוקות לאשמועינן דאע"ג דאין להן מחשבה יש להן מעשה כדמפ' יאזיל בגמ':

כלכלת שבת. ואפילו לא באה השבת עדיין:

ב"ש פוטרין. דאכתי לא באה שבת:

וב"ה מחייבין. טעמא מפ' בגמ':

הלוקט כלכלה לשלוח לחברו. בגמ' מפ' טעמא:

מן המעטן. כלי גדול שצוברין בו הזיתים כדי שיתחממו ויתבשל שמנן לתוכן ויהא נוח להוציאו בבית הבד:

טובל אחת אחת במלח. מפ' בגמ' דאע"ג דטובל במלח בעי צירוף כי היכי דחשיב גרן דהיינו כדפרישית בריש פירקין:

ואם מלח ונתן לפניו וכו'. בשתים שצירף בטיבול מלח הוי גרן כדאית' בהפועלים דאע"ג דהא איכא גרן גבי מעטן דשם מקובצין הם אותו גרן לא חשיב דהוי דבר שלא נגמרה מלאכתו דהא לעטנן לעצרן בבית הבד יהבינהי התם הילכך מכי נמלך לאכלן כמות שהן בעו גרן אחר ולא אמרינן דטיבולן במלח משוו להו קבע הואיל ואחת אחת אוכלן. ודקאמר לעיל דמלח טובל היינו בצירוף כדפרישית לעיל:

מן המעטן הטהור חייב לעשר. נראה דגרסינן המעטן כמו המעבד דהיינו האומן שעוטנן ומיירי דהאדם האוכלן הוא טמא כדאיתא בפ' המביא ומשו"ה במעטן טהור חייב במלח ונתן לפניו דאין ראוי להחזיר מותרו דגברא האוכלן טימאן:

מן המעטן הטמא פטור. דשניהם טמאים וראוי להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי שקלינהו ורבנן פליגי עליה דר' אליעזר וסברי דאפילו במעטן טמא אם מולח ונתן לפניו חייב וטעמא מפ' בגמ':

שותין על הגת. עומדים על הגת ושותין. ומפ' לה בפ"ק דשבת שהכניס שם ראשו ורובו דכל זמן שלא הכניס ראשו ורובו לא חשיב שתיית קבע:

בין על החמין בין על הצונן. בין שמזגו במים חמין בין שמזגו במים צוננין:

ר' אלעזר בר צדוק מחייב. פי' רבנו שמשון ז"ל דגזר שמא יוציא הכלי וישתה חוץ לגת דחוץ לגת הוי קבע. ורש"י ז"ל פי' בפ' המוצא תפלין דס"ל דמזיגה שמזגו במים משויא ליה קבע ולא אהני ליה עמידתו על הגת:

על החמין חייב. טעמא מפרש בגמרא: