פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני ד:ג:ד

במה אנן קיימין. הך שפחה עבריה היכי דמיא אם בגדולה זכתה בסימנין ומאי בעיא גביה הרי היא יוצאה בסימנין כדנפקא לן מקראי פ"ק דקידושין:

ואם בקטנה. דלא הביאה שתי שערות עדיין כלום הקטן זוכה לאחרים ואע"ג דמתני' דזכי לנפשיה הוי מ"מ מרי דהך תלמודא ר' יוחנן הוא ומקראי מוכחינן אליביה דאפילו לדידיה נמי לא זכי דהא אמרינן בריש האיש מקדש איש זוכה ואין הקטן זוכה:

כמ"ד הקטן תורם. ר' יהודה סבר הכי פ"ק דתרומות תרומתו תרומה וכיון דכשר לתרום כשר לעשר וכשר לפדות. וברייתא דתניא בת"כ דממעט קטן מפדייה דדרשינן יגאל איש ולא קטן אתיא כרבנן דפליגי אדר' יהודה:

ה"ג א"ל ר' יוסי ואפילו כמ"ד אין הקטן תורם הקטן זוכה. והכי איתא בפר' חלון בירושלמי וה"פ דאפילו תימא רבנן גבי זכות מודו דזוכה והיינו כשיש לו דעת אגוז וצרור דהוא נוטלן ומצניען כדמפרש לקמיה:

המוצא בידו כמוצא באשפה. ששוטה בעלמא הוא:

גזלו גזל מפני דרכי שלום. כדתנן בהניזקין אבל אין מוציאין בידו בדיינין:

מצניען ומחזירן לאחר זמן. כשתובעין אותן ממנו:

גזלו גזל גמור. דמוצא אותו בדיינין מן התורה והגוזלו פסול לעדות ועובר בלאו:

ואינו זוכה לאחרים. דזכות מטעם שליחות הוי ואין שליחות לקטן:

כך הוא זוכה לאחרים. מדאורייתא ולדברי רב הונא אתיא שפיר מתני' דזוכה לאחרים מדאורייתא:

אין מתנת קטן מתנה. דכתיב וכי יתן איש פרט לקטן דאין נשבעין על נתינתו. ובפ' הגוזל קמא מסיק אין לי כשנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוים כדאיתא התם. אלו הן סברות דבני בבל דהיינו רב נחמן בר יעקב ורב הונא דכולהו מודו דקטן זוכה לעצמו וגזלו גזל גמור מן התורה ולא פליגי אלא לזכות לאחרים. אבל לדברי חכמים דהכא דארץ ישראל ומאן נינהו דפליגי על חכמי בבל היינו ר' יהודה בן פזי ור' יעקב ור' אבהו אליבא דר' יוחנן דכולהו מודו דאינו זוכה לאחרים קשיא דהיאך מתיישבת משנתנו:

אין גזלו. מחוור להוציאו בדיינין מן התורה עד שיביא שתי שערות:

הדא דתימר. דזוכה לעצמו להוציא ממנו בדין דזכה מדרבנן אבל לענין קרבן שבועה אם גזלו לקטן ונשבעו לו פטורין מקרבן שבועה דאין נשבעין על טענת קטן וה"ה דאינו זוכה לאחרים והיינו דמסיק ברם כרבנין דהכא מאי. כלומר קשיא. ובפ' התקבל נמי משמע דפליגי אי זוכה לאחרים מדאורייתא או לא אבל דזוכה לנפשיה מדאורייתא כולהו מודו וכן כתבו שם התוספות:

לעצמו לא יזכה. מן התורה:

דכתיב אל רעהו. דמשמע דנותן ומקבל שניהם גדולים:

הפעוטות. משנה היא בפ' הניזקין:

במטלטלין. אם מכר מטלטלין דאילו קרקעות בעינן בקי בטיב משא ומתן או בן עשרים כדאיתא בפ' מי שמת ומפ' בפ' הניזקין עד כמה כבר שית כבר שבע ומפ' טעמא משום כדי חייו דאי לאו זביניה זביני לא מזבני להו מזוני ולא זבני מיניה. והכא נמי רצו לזכות בו שיזכה במעות מ"ש:

בשיטת אפיוטות. הוא דלא פלוג רבנן בזכיותיו ואפילו דאית ליה אב:

והא תנינן. בפ' חלון:

אבל אין מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים. אלמא דקטן כי אית ליה אב אינו זוכה וקשיא אמתני' ומוקי ליה דההיא בקטן שאין בו דעת כגון צרור ונוטלו אגוז וזורקו: