פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני ג:ה:ג

אב הטומאה דבר תורה. כשנגע המ"ש בשרץ טומאת המ"ש דבר תורה:

ולד הטומאה מדבריהם. כשנגע מ"ש או תרומה בולד הטומאה אין טומאת מ"ש או תרומה אלא מדבריהם. ונראה בעיני דסבר בר קפרא כרבינא דפ"ק דפסחים (יד.) דאמר התם עלה דההיא דתניא בת"כ יכול יהא אוכל מטמא אוכל ת"ל וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא, הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו. ומפ' רבינא דמקרא מלא דבר הכתוב לא שנא חולין ול"ש תרומה אינו עושה כיוצא בו אלא מדרבנן הוא דטמא. ור' יוחנן דהכא סבר כאביי דאמר התם לא שנו אלא בחולין אבל בתרומה וקדשים עושה כיוצא בו. וה"ה גבי מ"ש דחמיר מתרומה גבי טומאה דאילו תרומה ליכא אלא איסור עשה לאכלה בטומאת עצמה כדאיתא בפ' הערל דדוקא בטומאת הגוף בלחוד איכא לאו וגבי מ"ש בין בטומאת עצמו בין בטומאת הגוף איכא ביה לאו ולוקה עליה כדאיתא התם בפ' הערל ובפ' הלוקין, ומנא אמינא לה דבהכי פליגי הני אמוראי דתנן פ"ק דפסחים מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה הוסיף ר' עקיבא ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת. וגרסי' עלה בגמ' בירושל' על דעתי' דר' יוחנן שורפין טומאת תורה עם טומא' תורה ובא ר"ע והוסיף פיסול תורה עם טומא' תורה. כלומ' דהבשר שנטמ' באוכל שהוא ולד טומא' דהוי השתא בשר שנטמא דאורייתא עם טומאת תורה דהיינו בשר שנטמא באב הטומאה ובא ר' עקיבא להוסיף פיסול תורה דהיינו נגיעת טבול יום דהוי פסול ואין הטומאה יוצאה הימנו עם טומאת תורה דהיינו דמיטמא לה בטמא מת, כלומר לדעתיה ניחא דהא קא מוסיף ר' עקיבא, אבל על דעתיה דבר קפרא תמן שורפין טומאת דבריהם עם טומאת תורה והכא פיסול תורה עם טומאת תורה לא בא אלא לפחות בתמיהה ומאי קא מוסיף ר' עקיבא ומוקי לה בטבול יום מבית פרס שהוא מדבריהם אלמא דבהכי הוא דפליגי בר קפרא ור' יוחנן. והשתא הכי פירושא כשנטמאו אוכלין דמ"ש בשרץ טמאים מן התורה ולוקין על אכילתו כדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כדנפקא לן פ' הלוקין ופ' הערל אבל כשנטמאו אוכלין דמ"ש באוכל שנטמא בשרץ דהוי האוכל ראשון ומעשר הוי שני דאורייתא מותר לאכלן דאין אוכל ראשון מטמא אוכל ואינו טמא אלא מדרבנן, ור' יוחנן סבר דכי כתיב טמא הוא דדרשינן מיעוטא היינו גבי חולין גרידי אבל גבי מעשר דחמיר גמרינן מנבואת חגי דכתיב ביה לחם ונזיד וכו' אלמא דאוכל מטמא אוכל הילכך כולהו מדאורייתא טמאין נינהו ולוקין עליהן באכילתו בטומאת עצמו:

מה בין אב הטומאה בחוץ לולד הטומאה בחוץ. והא תרויהו לא קלטו להו מחיצות דתרוייהו טמאין מדאורייתא ואפילו שנטמא בולד הטומאה בחוץ יפדה ויאכל בחוץ:

ואפילו דב"ה לא מקשייא. בתמיהה דאפילו דברי ב"ה קשו נמי לר' יוחנן:

מה בין. לשון טעם:

מה בין וולד הטומאה בפנים מה בין אב הטומאה בפנים, זה וזה לא דבר תורה הוא. דכיון דנגיעת אוכל באוכל טמא מדאורייתא טעמא דכשנטמא בולד בפנים דאמרינן דיאכל בפנים היינו משום דקלטיה מחיצות בטהרה ולא אתיא טומאה דאורייתא ומפקע לה אי הכי כשנטמא באב הטומאה בפנים נמי הא קלטוה מחיצות:

לא הוו בה רבנן אלא על דעתיה דבר קפרא. מלשון והוינן בה כלומר רבנין לא הוו מקשין אלא על דעתיה דבר קפרא דאליבא דר' יוחנן לא חשו להני קושיות דמצינן אמרין דשפיר פליגי ב"ש וב"ה טעמא דב"ש כי נטמא בפנים בין באב בין בוולד הא קלטיה מחיצות הילכך יאכל בפנים ונטמא בולד בחוץ יאכל בפנים דכיון דהיה ראוי לפדותו בחוץ עדיין אין בו קדושת מ"ש וכחולין דמו והוי טהור הילכך יפדה בפנים. נטמא באב הטומאה בחוץ אפילו הוי חולין טומאה הוא הילכך לא קלטוה מחיצות ויאכל בחוץ. טעמא דב"ה דכשנטמא באב בין בחוץ ובין בפנים פקע מיניה קדושת מחיצות, נטמא בולד בחוץ כיון דטמא מדאורייתא לא קלטוה מחיצות. אלא כשנטמא בולד בפנים החמירו דאיכא תרתי חדא דטומאתו קילא דבחולין טהור ועוד דנטמא בפנים הילכך קלטוה מחיצות: