פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים ט:ו:ו

הוא לבוש מאנין דעמר ובריה לבוש מאנין דכיתן. וחיבר מאנין דעמר שעליו עם מאנין דכיתן שעל בנו בשתי תכיפות ואח"כ חגר האב והבן חגורה של צמר שלא יחלקו זה מזה הא לאו הכי פשיטא ליה דלא הוי חיבור דודאי יפרדו זה מזה ולא דמי לשק וקופה:

ואהן כו נשוך. וזה כהוא נשוך חשבת ליה בתמיה ודאי יקרעו החגורה ויפרדו זה מזה ופשיטא דפטור:

כו. כהוא כמו דו דהוא:

דרדסין. אנפלאות כלומר אונפלי של צמר ברגל זה ואונפלי של פשתים ברגל זה ומיבעיא ליה אי הוי חיבור לפי שהרגלים נפרדין זה מזה או דילמא גופו מחבר להו:

ואהן כו נשוך. ודאי דלא הוי חיבור ודריי לאב ובנו ומסיק לא צורכא דא אלא היו בראשו וכו':

פיצעיות. פצעים וחבורות:

סיפלנית. איספלנית והיא רטייה שעושין מחלב ושעוה וכמון ומנהג שנותנין אותה על מטלית של בגד וממרחים אותה על המכה:

דמרטוט. של סמרטוע חתיכת בגד בלוי והיא מלה מורכבת צמר מרטוט צמר ממורט שמורט מן הבגד השער הדק של הבגד והוא נוי של בגד מלשון המורט הכנף ונתן איספלנית דעמר על מכה א' ואיספלנית בסמרטוט דכיתן על מכה אחרת והיו מחוברין הסמרטוטין זה לזה בשתי תכיפות ואף על זה מתיר ר' יוסי דלאו נשוך הוא ומכאן אני למד דסמרטוט א' על מכה א' אם הסמרטוט של כלאים אסור דדמי לבחמה מפני החמה כמו ביצה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל:

הדרן עלך אין אסור וסליקא לה מסכת כלאים בס"ד