פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים ט:א:ט

כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין. דבר המותר כפי הדין ואסרוהו מפני מראית העין שהרואה חושדו בדבר עבירה:

אפילו בחדרי תדרים אסור. דהיינו במקום שאין אדם רואהו:

פשתן שצבעה בחרת. אין דרך לצבוע הפשתן אלא הצמר וכשהפשתן צבועה שחור אסור לעשות ממנה אימרא דהיינו לחזק בית הצואר שקורין קולייאר לבגד לבן של פשתן ללובשו בפרהסיא אסור משום דמיחזי צמר והוי כלאים:

ובכרים ובכסתות מותר. שתשמישן בבית ואע"ג דאפילו כלאים גמורין לא מיתסרי כדתנן במתני' התם בריקן ואיצטריך הכא אפילו מלאים ואפילו על גבי מטה ואפילו בשרו נוגע בהם והשמא פליגא אדרב. וכתב רבנו שמשון ז"ל ומסתברא דלא לחנם נקט אימרא אלא לפי שחוט של אימרא עשוי לחזק הבגד שלא יקרע ודרך לטוותו עב וגס כעין מטוה של צמר שהוא גס ומתוך שהוא צבוע דאיכא תרתי טועין בו לומר שהוא צמר ויש שם משום מראית העין:

בחרת. מפ' בפ' כל היד חרת שאמרו דיו:

ואם זה מקום צנוע. שאין עובר שם אדם מותר:

פרצופות שמטילין מים וכו'. פרצופות אדם חלולין שעושין הגוים וממשיכין מעין המים מתוך פיהן לנוי:

בכרכים. דרך יושבי כרכים להתנהג בגדולה וענייני נוי ולהכי נקט בכרכים:

אין שוחטין בגומא. לכתחלה שלא יהא נראה כמקבל דם לע"ז ואפילו לתוך ביתו. אבל עושה הוא גומא לתוך ביתו. ומפ' לה בפ"ב דחולין דה"ק הרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת והולך לגומא:

ובשוק לא יעשה כן. ואפילו בענין שמותר לעשותו בחצר לפי שאין אדם חש לנקר השוק הילכך מחקה המינים ומחזיק ידיהם בחוקותיהם אלמא שמותר בחצר מה שאסור בשוק:

הגיע לחצר החיצונה. במס' שבת פ' חבית תנינן לה הכי מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה וכו' פי' לחצר החיצונה הסמוכה למבוי העיר שהוא מקום המשתמר:

שוטחן בחמה. לנגבן:

אבל לא כנגד העם. שלא יחשדוהו שכיבסן היום בשבת והתם מוקי רב נפשיה כתנאי:

ביב שהוא קמור. פ' כיצד משתתפין היא שנוייה:

ביב. חריץ העשוי לקלח בתוכו שופכין שבחצר לרה"ר:

שהוא קמור ארבע אמות. שהוא מכוסה במשך ארבע אמות:

אין שופכין. לתוך הביב מים בשבת דכי שפיך בגויה מקלח בהדיא ובכח לרשות הרבים הרואה אומר ששפכן סמוך ליציאתו והיינו אליבא דרבנן ור' אליעזר בן יעקב פליג התם:

אם היתה מזחילה. של גג:

מותר. דדרך הנשמים של הגג שיורדין אל המזחילה:

עונת גשמים מותר. בימות הגשמים סתם הצנורות מקלחין הן ואמרי מי גשמים נינהו אבל בימות החמה אע"ג. דצנורות השכנים מקלחין לביב שלו ואע"ג דיש בו שיעורו המפורש שם ואדם רוצה שיבלעו מים במקומן איכא למיחש שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת:

צנורות מקלחין אסורין. ברייתא היא:

ותני עלה בר קפרא ואם היה מקום צנוע מותר. וקשיא לרב:

ולית להון קיום. אין להם תירוץ. והרי"ף ז"ל פסק כרב בפ' חבית ורבנו נסים גאון פסק דלא כוותיה וכוותיה מסתברא מתוך סוגיא דהכא וההכרח שהכריח הרי"ף ז"ל לפסוק כרב אינו הכרח וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל לפסוק דלא כרב: